מהמדיניות לאמונה: שינוי התמיכה האמריקאית בישראל בעידן טראמפ

החל מ-2017, כשדונלד טראמפ נכנס לתפקיד נשיא ארה״ב, חלה תמורה מהותית בקשר האמריקאי עם ישראל: ממערכת ברית אסטרטגית מסורתית, המבוססת על אינטרסים הדדיים ותמיכה צבאית, הפכה היחסים לזהות כמעט מוחלטת בין שני הצדדים — ברמה המדינית, הביטחונית והתודעתית — עד שלעתים קשה היה להבחין בין העמדה האמריקאית לזו של ישראל. במקום להיות מתווך בסכסוך הישראלי-ערבי, הפכה וושינגטון לשחקן פעיל בצורת מיפוי מחדש של מוקדי ההשפעה במזרח התיכון — תוך אימוץ מוחלט של הנרטיב הישראלי בסוגיות כמו ירושלים, הגולן וההתנחלויות, והעמקת התמיכה הצבאית-מוסדית שמחברת בין ביטחון ישראל לביטחון הלאומי של ארה"ב.

השינוי הזה היה פחות מוסדי ויותר אישי: טראמפ שיחק תפקיד ישיר בעיצוב העמדה האמריקאית מתוך תפיסת עולמו של הימין הישראלי עצמו, הודות לרשת מקורבים בממשלו כגון ג'ארד קושנר ודיוויד פרידמן — נציגי האג'נדה של הימין הדתי-הציוני בלב הבית הלבן. "עסקת המאה" שפורסמה ב-2020 הייתה ביטוי מובהק לכך: היא הפכה את הסוגיה הפלסטינית מתנועת שחרור למיזם כלכלי־מותנה, תחת הסיסמה "שלום תמורת שגשוג" במקום "שטחים תמורת שלום". גם לאחר פרוץ המלחמה על עזה (2023–2025), רוח ההצעה הזו חזרה דרך רעיון "עצירת המלחמה בתמורה לשיקום" — מה שחידד שהמדיניות האמריקאית איבדה כל נייטרליות.

בלב הקשר החדש, ישראל כבר איננה מקבלת סיוע אמריקאי בלבד — היא שותפה שמסוגלת להשפיע על קבלת ההחלטות בארה״ב. טראמפ, שיחסיו האישיים והאידיאולוגיים עם בנימין נתניהו היו קרובים, ראה בימין הישראלי המשך טבעי לפרויקט האמריקאי שלו – "אמריקה תחילה" – שנטמע בדמותה של ישראל: כוח, ריבונות, והאדרה לאומית. מנגד, נתניהו מצא בטראמפ את המנהיג היחיד שסיפק לו גיבוי מלא לקידום מדיניות שבעבר נחשבה לשנויה במחלוקת גם בקרב בעלי בריתו.

טראמפ השתמש בכלים של השפעה כלכלית ותקשורתית כדי לעגן את הברית הזו. למרות שהסיוע האמריקאי לישראל (כ-3.8 מיליארד דולר לשנה) הובטח עוד בתקופת אובמה, טראמפ הפך אותו לאמצעי לחץ — מותנה בהלימה עם חזונו האזורי. בתמורה, פתח עבור ישראל את שערי הנורמליזציה הערבית באמצעות "הסכמי אברהם", תוך הענקת הישגים אסטרטגיים חסרי תקדים.

גם ברמה הסמלית והפוליטית, הקשר קיבל ממד חריג. ביקורו של טראמפ בכנסת — הראשון מסוגו של נשיא אמריקאי לשעבר — סימל מעבר ממעמד של "בעל ברית" ל"שחקן פנימי" בפוליטיקה הישראלית. טראמפ נאם שם כלוחם מנצח שהשיב לישראל את תהילתה, ושלח מסרים ברורים: לעולם הערבי — הנורמליזציה תמשיך; לאיראן — ההרתעה חוזרת; ולאירופה — וושינגטון לא תאפשר מתחרים בגזרות עזה והמזרח התיכון. הביקור שימש גם כרכיב בקמפיין הפוליטי של טראמפ כלפי בסיסו האוונגליסטי בארה"ב — שרואה בתמיכה בישראל שליחות דתית לפני שהיא פוליטית.

מבחינה מעשית, טראמפ קידם "שלום כלכלי" על פני פתרון פוליטי, שילב את הנורמליזציה במסלול אזורי שבא על חשבון הסוגיה הפלסטינית, חיזק את שיתוף הפעולה הביטחוני בתחומי ההגנה האווירית והמודיעין, והפך את ישראל לשותפה בפיתוחים ביטחוניים, לא רק כנתמכת.

עם זאת, שליטתו לא הייתה מוחלטת: הממסד הצבאי והביטחוני בישראל שמר על עצמאות יחסית, הפיצולים בימין הגבילו את השפעתו, ו"המדינה העמוקה" בוושינגטון — הפנטגון, משרד החוץ, מערכות מודיעין — שמרו על קווים אדומים, במיוחד בכל הקשור ליציבות אזורית ומניעת מלחמות כוללות. כלומר, שלטון טראמפ על ישראל היה בעיקרו אישי ופוליטי, לא מוסדי.

ברמה האסטרטגית, היחסים עברו לשלב של תלות הדדית: ישראל קיבלה יותר חופש פעולה בזירה הצבאית, וארה״ב נעזרה יותר ביכולות המודיעין שלה באזור. קשר זה הקשה על כל ממשל אמריקאי עתידי לנתק בין האינטרסים של שתי המדינות או להחזיר את היחסים לאיזון קודם.

לסיכום, עידן טראמפ סימן מפנה חד בקשר האמריקאי–ישראלי: לא עוד יחסי בעלות ברית, אלא קשר בין שני מנהיגים בעלי חזון משותף. ביקור טראמפ בכנסת היה הצהרה על לידתה של "שליטה הדדית" — כאשר וושינגטון מפעילה את כוחה הכלכלי והפוליטי, וישראל את כוחה האידיאולוגי והתקשורתי בתוך ארה״ב. במובן הזה, טראמפ טשטש את הקווים בין מדיניות החוץ של שתי המדינות, והפך את הברית לשותפות רעיונית ואסטרטגית עמוקה — שעקבותיה ניכרים בכל ממשל עתידי. ישראל הפכה לחלק מהזהות החדשה של אמריקה בעידן טראמפ: זהות ימנית, דתית, והתרחבותית — שרואה במזרח התיכון זירת שליטה שאין בה מקום לאיזון או לנייטרליות.