השלום באמצעות הכוח: בין הנדסת ההרתעה לעיצוב מחדש של האזור

החל מה-7 באוקטובר ולאחר מכן עם מסעות צבאיים ישראליים נגד עזה, לבנון, סוריה ותימן, ועד לעימות העקיף עם איראן – חלה תפנית בולטת בשיח הישראלי. הסיסמה "שלום באמצעות כוח" עברה מהיותה אמצעי הרתעה לסיסמה פוליטית-אסטרטגית שמטרתה לכפות סדר ביטחוני חדש באזור. רעיון זה, שאומץ על ידי בנימין נתניהו בתמיכת הממשל האמריקאי, שואף לעצב מחדש את הגיאוגרפיה והפוליטיקה האזורית כך שישמרו את עליונותה של ישראל – גם אם הדבר יוביל למלחמות חדשות תחת כסות של "שלום".

מהרתעה להגמוניה

מקור המושג "שלום באמצעות כוח" נשען על הרתעה צבאית שתמנע מלחמות ותיצור מרחב למשא ומתן. אך בהקשר הישראלי-אמריקאי הנוכחי, הפך הרעיון לתיאוריה של שליטה והגמוניה, שבאמצעותה מוגדר מחדש מושג הריבונות האזורית כנתון לעיצוב מחדש של גבולות ומשטרים בכוח צבאי, פוליטי וכלכלי.
נתניהו, שהושפע ממשנתו של בן גוריון, עיצב את המושג מחדש ככלי התקפי שמטרתו לשנות את מאזן הכוחות – לא לשמרו. מכאן נולדה המעבר מ"ניהול סכסוך" ל"עריפת ראש", באמצעות תקיפות ממוקדות נגד הנהגות ותשתיות מרכזיות בציר ההתנגדות, והפיכת המלחמה לכלי לשימור הקואליציה ולגיוס תמיכת הימין הקיצוני.

הנדסת האזור מחדש

התוכנית נשענת על פירוק ציר ההתנגדות דרך תקיפות ממוקדות נגד הנהגות ותשתיות לוגיסטיות, לצד הטלת מצור כלכלי ודיפלומטי על כוחות עוינים לישראל. במקביל, מופעל לחץ על מדינות כמו מצרים וירדן לקלוט פלסטינים מגורשים בשם "סידורים הומניטריים", בעוד מדינות המפרץ נדחפות לממן את המהלך בתמורה לערבויות ביטחוניות והסכמים כלכליים.
קטאר מהווה מודל לתפיסת "גיזום תפקידי המתווכים", כאשר המתקפה הישראלית נגדה נועדה לשדר שוושינגטון ותל אביב אינן מקבלות עוד את תפקידה של דוחא כערוץ משא ומתן עצמאי, אלא דורשות ניהול ישיר של סכסוכים ללא מתווכים. גישה זו החלישה את האמון בקרב בעלי ברית אזוריים וחיזקה את הדינמיקה של כפייה צבאית במקום דיפלומטיה.

מכשולים לפרויקט

על אף מטרותיה הברורות, "השלום באמצעות הכוח" מתמודדת עם מכשולים מבניים ופוליטיים עמוקים:
ראשית, פערי האינטרסים בקרב מדינות ערב והאסלאם וחוסר חזון אזורי משותף.
שנית, התוכנית כופה רגיעה ביטחונית מבלי לטפל בשורש הסכסוך, מה שהופך אותה ממיזם שלום למנגנון של ניהול משברים.
שלישית, הסביבה האזורית שברירית ורוויה בשחקנים חיצוניים, מה שמקשה על יציבות לאורך זמן.
ולבסוף, דעת הקהל הערבית רואה במהלך המשך של נורמליזציה כפויה, שמרוקנת את רעיון השלום ממשמעותו המוסרית והפוליטית.

מקומן של המדינות בתוכנית

הממשל האמריקאי רואה במצרים שומר גבולות יותר משהיא שותפה פוליטית – תפקידה הוא לפקח על מעבר רפיח ולספק סיוע תחת פיקוח ביטחוני הדוק בתמורה לתמיכה כלכלית.
ירדן צפויה לשמש אזור חיץ דמוגרפי שיקלוט את השלכות הגירוש הפלסטיני וישלוט על הביטחון בגדה.
סוריה נתפסת כמרחב כאוס מנוהל – שנאסר עליה להשתקם כדי להפריד בין חלקי ציר ההתנגדות.
איראן מוצגת כמכשול המרכזי בפני כל סדר אזורי חדש, ולכן מהווה יעד למהלך כולל שנועד לבודד אותה ולצמצם את השפעתה בעיראק, לבנון ועזה.
בעוד שמדינות המפרץ חלוקות: סעודיה נוהגת בזהירות תוך ניסיון לרווח מדיני וביטחוני, האמירויות משקיעות בשיקום, וקטאר איבדה ממשקלה כמתווכת לאחר התקיפה הצבאית.

סיכום: שלום שמנציח את המלחמה

במהותו, "השלום באמצעות הכוח" אינו שואף לפתרון צודק אלא לכפיית מציאות חדשה באמצעים צבאיים. עזה הפכה מסמל התנגדות לתיק מנהלתי-ביטחוני המנוהל בידי טכנוקרטים בינלאומיים בפיקוח אמריקאי-ישראלי, והסוגיה הפלסטינית כולה הצטמצמה לסידורי חילופי שבויים והפסקות אש זמניות.
אך "שלום" זה חסר אופק פוליטי ולגיטימציה מוסרית, מאחר שהוא מתעלם מעצם שורש הסכסוך – הכיבוש וזכות ההגדרה העצמית. עם כישלונה של ישראל בהשגת מטרותיה בעזה, דעכה תפיסת "הניצחון המכריע", והתוכנית עצמה הפכה לסמל לשחיקה מתמשכת ובידוד אזורי.
כך מתברר כי "שלום באמצעות כוח" אינו אלא המשך של המלחמה באמצעים אחרים – פרויקט שמסכן את יציבות האזור במקום להבטיח אותה.