נפתלי בנט מציב את עצמו כחלופה לנתניהו

בשנים האחרונות נראית בזירה הפוליטית בישראל פתיחה של שלב חדש של מתחים ופלוגות שלא נראו כמותם, המזינים זו את זו לקראת הבחירות הצפויות ב־2026. מדובר במשבר מבני שמערער את עומק המערכת השלטונית. לאחר המלחמה הקשה שעדיין לא שקטה, ושחיקת אמון הציבור בהנהגה, מתגבש קואליציה מאורגנת של אופוזיציה סביב רעיון החלפת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלדבר יריביו מייצג חוסר תפקוד פוליטי שמוביל את ישראל לבידוד בינלאומי ולטעויות פושעות הפוגעות במוסדותיה — כולל מערכת המשפט והכלכלה.

ניתן לומר כי ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט הוא הקול הבולט בשלב זה, כאשר הוא ממצב את עצמו כ"אלטרנטיבה הימנית הסבירה" שמסוגלת להציל את ישראל מהכאוס שיצר הימין הפופוליסטי. בפגישה סגורה חשף בנט את קווי מתווה של תוכניתו לבחירות הבאות, ואמר שהדרך לחזרה לשלטון תעבור דרך קיזוז חלק ממצביעי הליכוד המסורתיים, אשר כבר התעייפו מממשלת נתניהו. לדעתו, קיימת אצלם אסיפה של ימני‑מרכז שמחפשת מנהיגות נחושה אך לא קיצונית.

בנאומו פרסם בנט גלי מסרים המצטרפים בין ביקורת פוליטית לאבחון אסטרטגי. הוא האשים את הממשלה הנוכחית בכך שהפכה את ישראל ל"מדינה שייכת", לאחר שאפשרה — לדבריו — לתפקידים אמריקאיים להתרחב בתוך מערכת קבלת ההחלטות, ואף לטענתו להקים בסיס צבאי אמריקאי בקריית גת שממנה "יוצאות פקודות לצה״ל". אמירה זו, אם כי נושאת אופי בחירותי ברור, חושפת מצוקה אמיתית בקרב "האליטה" הישראלית שחיה בין הרצון לשמר את הברית עם ארצות הברית לבין החשש שתהפוך לנתונה באופן ישיר.

הביקורת של בנט אינה מוגבלת לבדיקה כלפי וושינגטון — היא מתפשטת גם למעמד הפנימי. הוא תיאר את ממשלת נתניהו כ"הגרועה בהיסטוריה של ישראל", כשהוא אומר שהיא "מתפרנסת מהפילוג הפנימי, ומחיה שנאה בין מרכיבי החברה". במקום לטפל במשברי הכלכלה, הדיור, הפקקים והיוקר – הממשלה עסוקה בזיהום היומיומי סביב הזהות והדת, כדי לשמר מתחים חברתיים ולשמור על מעמד פנימי לא יציב. שפה זו משקפת את שחיקת האמון בתוך המחנה הימני עצמו, שם רבים סבורים כי המשך שלטונו של נתניהו, יחד עם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ׳, מסכן את ההליך הפוליטי מבית, על‑ידי הפיכתו לכלי סכסוך אישי ולא לניהול שמביט בראשונות של ישראל.

מה שמעניין בביקורת בנט הוא האבחון שלו לאובדן התמיכה הבינלאומית. הוא הודה כי "ישראל איבדה את רוב המערב, איבדה את הדמוקרטים, וחצי מהרפובליקנים", וטען כי התלות המוחלטת ב־דונלד טראמפ "היא דבר בלתי‑אחראי", גם אם הודה לה על תפקידה בנושא החטופים. ברקע הדברים מצויה רמיזה ברורה לפגיעות העמוקה של נתניהו בזירה החיצונית, שאינה מחזיקה עוד ברשת בטחון פוליטית או דיפלומטית כפי שהיתה בעבר, לאחר שנשחקה התמיכה האירופית והכעס האמריקאי.

אך בנט לא נעצר רק בביקורת — הוא הציע חזון רחב למה שהוא מכנה "איפוס משטרי". החלטותיו הראשונות, כך אמר, יהיו הקמת ועדת חקירה רשמית באירועי 7 באוקטובר — מה שהינו רמז ישיר לאחריות הפוליטית‑ביטחונית של נתניהו. ההחלטה השנייה — יצירת מנגנון מוסדי לקבלת החלטות בתקופת כהונת ראש הממשלה, ובכך סיום סגנון המנהיגות האישית שבלט בעידן נתניהו. והשלישית — קביעת חוק יסוד שיעגן את הקשר בין הממשלה, הכנסת והיועץ המשפטי ומערכת המשפט.

והביותר שנוי במחלוקת: בין בנט יש קריאה להטיל חובה צבאית על חרדים, תוך אמירה כי “אין בסיס דתי לפטור קבוצה שלמה משירות צבאי” — מה שנחשב אתגר ישיר לאחת הסוגיות הרגישות ביותר בזירה הפנימית. בכך מנסה בנט לפנות לבוחר הימני‑חילוני, ולעצב מחדש את הקו מפרק “המדינה הדתית–מדינתית”.

המהות במה שמציע בנט איננה רק תחרות על כוח, אלא הגדרה מחדש של הזהות הפוליטית הישראלית בתקופת שאחרי נתניהו. ובזמן שגוברות הקריאות לבחירות מוקדמות — שמהן נתניהו כבר שלל שוב ושוב — העימותים הפוליטיים ממשיכים ומסלימים עם הזמן.