כיצד הפך חזבאללה לאיום המרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית?

במשך ארבעה עשורים, התפיסה הישראלית כלפי חזבאללה נעה בין תובנה מאוחרת להכחשה מתמשכת. מאז הפלישה ללבנון בשנת 1982, ניצבה המערכת הביטחונית והפוליטית בתל אביב מול יריב שלא השתלב באף אחת מהתבניות הקלאסיות של מלחמה או התנגדות — יריב שמתחדש בכל פעם שישראל חושבת שאחזה בו. בכל עימות, ישראל נדרשה לא רק לעדכן את הטקטיקות שלה, אלא גם לבחון מחדש את עקרונות הביטחון, ההרתעה וההכרעה שלה. כך הפך חזבאללה מ"הפרעה מקומית" ל"איום אסטרטגי מרכזי", ומתופעה שולית בדרום לבנון לסוגיית ליבה ביטחונית המגדירה מחדש את עצם משמעות הניצחון הישראלי. מחקר זה מבקש לפרק את תהליך השינוי הזה ולבחון כיצד חזבאללה הפך מארגון התנגדות לקונסטרוקט היברידי שכפה על מערכת הביטחון הישראלית להנדס מחדש את תפיסותיה ופעולתה.

המאמר טוען כי הבנת השינוי בתפיסת הממסד הפוליטי־ביטחוני הישראלי כלפי חזבאללה אינה ניתנת להסבר דרך רצף היסטורי בלבד, אלא דורשת ניתוח של מושגי היסוד שמעצבים את דמותו של האויב. בין השנים 1982 ל־2025 עברה ישראל מספר ספים תודעתיים: מהפחתת האיום וראייתו כבעיה טקטית, להבנה שחזבאללה הוא מבנה התנגדות המתחדש תדיר, ועד לתפיסתו כאיום מרכזי שמגדיר מחדש את עצם מושג הביטחון. ניסיונות הלחימה, המודיעין, הלחצים האזוריים ותודעת הציבור שינו את יסודות הפעולה הצבאית מ"מלחמה קצרה ומכריעה" ל"עימות ממושך מנוהל", ומהעברת המלחמה לשטח האויב — לניהול מתמשך של סיכונים באמצעות כרסום ושליטה.

סיכום כולל: מדוע חזבאללה ממשיך להיחשב לאיום המרכזי?

הניתוח התודעתי של השנים 1982–2024 מראה שישראל עברה מספר ספים מהותיים:

• סף ההכרה המבנית כבר בראשית הדרך: ממודיעין לקוי שהתבסס על תחושת עליונות מטעה — להבנה שחזבאללה אינו תופעה חולפת, אלא מבנה התנגדות שיטתי.

• סף המעבר מבעיה טקטית לדילמה מבנית: עיצוב הרתעה מבצעית והטלת עלות פוליטית־חברתית להחלטת יציאה למלחמה; סף זה התגבש סמלית עם נסיגת ישראל בשנת 2000.

• סף הרעידה התודעתית (2000–2006): נסיגה ללא הסכם ולאחריה מלחמה שמוטטה את הנחת ההכרעה המהירה, והכניסה את העורף כגורם מכריע בקבלת החלטות.

• סף הניהול האינטנסיבי (2006–2023): הרתעה הדדית סיפקה ביטחון אסטרטגי ללבנון, והיוותה מטריה להתעצמות חזבאללה — וכתוצאה מכך, לאיום הולך וגדל על העורף הישראלי.

• סף פוסט-2024: החלפת תפיסת ההכרעה בניהול סיכונים באמצעות כרסום מתמשך, בינאום השליטה ובניית לגיטימציה שמאפשרת "זמן הישרדות" ארוך יותר.

בהתאם לכך, חזבאללה נתפס בתודעה הישראלית כאיום מרכזי — לא מפני שישראל חלשה, אלא משום שהעוצמה הנדרשת כדי למגר את הארגון אינה זמינה בעלות סבירה. זאת, כיוון שמפתחות האיום — הדיוק, הכמות, הכטב"מים, הרשת ההגנתית, הגמישות השיקומית — טרם נשללו ממנו. לכן, ההרתעה הפכה לתופעה מותנית: קיימת כל עוד עלות שבירתה גבוהה מרווחיה, ומתמוטטת ברגע שחזבאללה מזהה חלון הזדמנויות. כך, תפיסת "ניהול הסיכון" מחליפה את "אסטרטגיית ההכרעה" מכורח הנסיבות.

גם ההימורים האלטרנטיביים בתוך לבנון — הפוליטיים, הכלכליים והמוסדיים — אינם נושאים פירות בתפיסה הישראלית: לכל היותר, הם מהווים לחץ חלקי שמאט את קצב ההתעצמות, אך לא משנה את מהות המשוואה. מכאן נגזרת מסקנה כפולה:

• מושגית: חזבאללה שינה את משמעות הכוח בביטחון הישראלי — מהבטחת הכרעה לתפקוד של "שמירה" (על יישובי הצפון ותחושת ביטחונם), ומהשאיפה להרתעה מוחלטת להרתעה מתוחזקת יומיומית.

• מעשית: ישראל מנהלת איום שאינה מצליחה לסיים, בעוד חזבאללה שומר על מפתחות האיום — מה שמבטיח את מקומו כ"אויב המרכזי".

ההתמשכות הזו אינה רק ביטוי לחולשה, אלא הכרה תודעתית בכך שסכסוך מסוג זה אינו מוכרע במכת מחץ, אלא מנוהל באמצעות מדיניות של "זמן ועלות". לכן, כל שיח על סיום קרוב מתעלם מעובדה שמארבעה עשורים הפכה לאמת מבנית: חזבאללה אינו רק התנגדות שישראל מתמודדת עימה — אלא התנגדות שבאמצעותה ישראל מגדירה את עצמה: באידיאולוגיה, בחברה, בגבולות הכוח ובמושג הביטחון.

ומכאן, לפי "הקונספציה הפעילה" שלאחר 2024, ממשיך חזבאללה להיחשב לאיום המרכזי, ההרתעה נותרת זמנית, וסיכוני ההתאוששות של הארגון ממשיכים להיות מרכיב חיוני בתחשיבי תל אביב — בעוד ההימורים החלופיים, עד כה, כושלים להפוך את הזירה הלבנונית לכלי לפירוק מפתחות האיום. זו מסקנה שאינה מנחמת את ישראל, אך משקפת מציאות אובייקטיבית: מהבטחת ההכרעה — לתפקוד של שמירה. מאחדות הגדרה — לריבוי מושגים. כלומר, ישראל כבר איננה מגדירה את ביטחונה והצלחתה לפי מדד אחד (הכרעה, הרתעה או עליונות...), אלא מנהלת את הסכסוך דרך "תיק מושגים": ריסון איום, שמירת הרתעה זמנית, כרסום מונע, הגנה על העורף, ובינאום השליטה — כולם עדות לכך שמדובר במדיניות ניהול סיכונים כתחליף זמני, לעת עתה, לאסטרטגיית הכרעה שנכשלה.