עינה של וושינגטון על מחצבי אפריקה: התמודדות עם הדרקון ללא אסטרטגיה מקיפה!

בעוד הקולות עוסקים בנושאים העומדים בראש סדר היום הבינלאומי במזרח התיכון ובאוקראינה, מתגנבות מאחורי הקלעים ענייניה האחרים של ארצות הברית, כאשר רוחות של תחרות עזה נושבות לעבר היבשת השחורה תחת הכותרת "המחצבים הנדירים". שובו של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ לבית הלבן אינו מתמצה בהשרטוט מחודש של מדיניות במזרח התיכון או ברה-ארגון באזור האוקיינוס השקט, אלא כולל גם ניסיון לבסס דריסת רגל חדשה באפריקה – יבשת אשר טומנת בקרבה את מה שעשוי לקבוע את עתיד הטכנולוגיה והכלכלה העולמית בעשורים הבאים.

מהיום הראשון לכהונתו השנייה, חתם טראמפ על צו נשיאותי המתמקד בענף המחצבים – מהחציבה ועד העיבוד – מתוך הבנה לחשיבות המשאבים הללו בתעשיית הרכב החשמלי, השבבים והאנרגיה הנקייה. אף כי הצו מתמקד בזירה האמריקנית הפנימית, הוא כלל רמזים ברורים לשיתוף פעולה עם מדינות "ידידותיות" – רמז עקיף למדינות אפריקה המחזיקות ביותר מ-30% מהמאגרים העולמיים של מחצבים חיוניים כמו קובלט, ליתיום ו"יסודות נדירים של האדמה".

ואולם, שובה של ארצות הברית לאפריקה אינו נראה עד כה כתוצאה של חזון כולל, אלא כביטוי לרצון פרגמטי לנצל הזדמנויות ולהבטיח את ביטחון שרשראות האספקה אל מול ההגמוניה הסינית. בזמן שממשל טראמפ מניף את הסיסמה "סחר – לא סיוע", הגישה האמריקנית נותרת מקוטעת, מונעת מאינטרסים מיידיים יותר מאשר מונחית על-ידי תפיסה אסטרטגית ארוכת טווח.

בעוד וושינגטון מדברת על שותפות – בייג’ינג מקדימה אותה. היקף הסחר בין סין לאפריקה חצה את רף 240 מיליארד דולר, לעומת כ-47 מיליארד דולר בלבד עם ארצות הברית. חברות סיניות מחזיקות בחלקים ב-15 מתוך 19 מכרות קובלט ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו – מדינה שאחראית לבדה ל-80% מההיצע העולמי. סין גם שולטת ב-85% מתהליכי העיבוד של מחצבים אלה בעולם, מה שהופך אותה לשחקן הדומיננטי בשרשרת הערך שוושינגטון מנסה להשיג.

הממשל האמריקני מנסה לשבור את ההגמוניה הזו באמצעות כלים פיננסיים ופיתוחיים, שהבולט בהם הוא הבנק האמריקני לייצוא וייבוא, אשר מילא תפקיד מרכזי במימון השקעות בענף המחצבים באפריקה, במיוחד בפרויקטים הקשורים לאנרגיה נקייה. בשנת 2022, לדוגמה, חתמה וושינגטון על הסכמים עם קונגו הדמוקרטית וזמביה לפיתוח שרשרת אספקה ייעודית לסוללות לרכב חשמלי, תוך ניצול נחושת, קובלט וליתיום במדינות אלו.

גורמים אמריקנים מציינים כי המאמצים הללו עודם בשלבי גיבוש – מה שמעיד על היעדר מדיניות כוללת. עד כה, לא הגדירה וושינגטון בבירור את סדרי העדיפויות שלה ביבשת: האם מטרתה לבנות שותפויות כלכליות מאוזנות, או פשוט להיאבק בהשפעה הסינית? עמימות זו גורמת למהלכים האמריקניים להיראות יותר כתגובות טקטיות מיידיות מאשר כיישום של תוכנית אסטרטגית מגובשת.

לעומתה, סין ממשיכה להוציא לפועל פרויקטי תשתית ענקיים, כגון שיקום מסילת הרכבת טאזהרה בין טנזניה לזמביה, כחלק מרשת מקושרת המחברת בין נמלי מזרח אפריקה לאזורי הכרייה שבפנים היבשת.

בנוסף לכך, אפריקה סובלת מפער מימון של כ-350 מיליארד דולר בתחום התשתיות, לפי שר התחבורה של זמביה, פרנק טייאלה – מה שהופך אותה לתלויה במימון חיצוני קבוע. מול מחסור זה, מדינות רבות נוטות להעדיף את סין, שמציעה הלוואות נוחות לביצוע, בעוד וושינגטון מציבה תנאים מחמירים. הפערים הללו הופכים את סין לאטרקטיבית יותר בטווח הקצר – גם אם ההלוואות מבייג’ינג מביאות עמן נטל חוב בהמשך הדרך.

למעשה, ארצות הברית מתייחסת לאפריקה כאל מאגר אסטרטגי של מחצבים, יותר מאשר כאל שותפה לפיתוח. היא מבקשת את משאבי היבשת כדי להזין את כלכלתה התעשייתית ולהבטיח את עליונותה הטכנולוגית, אך טרם הציגה חזון של פיתוח משותף המבוסס על אינטרסים הדדיים אמיתיים. על כן, מה שמציעה וושינגטון עד כה הוא גישה מגזרית צרה – שאינה מתקרבת לדרגת "אסטרטגיה אפריקנית" כוללת ושלמה.

מן העבר השני, אם לא תצליח וושינגטון להשתחרר מתפיסת עסקאות מיידיות ולעבור לתפיסה מעמיקה יותר – שתכלול השקעה גם באדם וגם בתשתית – נוכחותה תישאר שברירית לעומת מודל סיני שהשתרש בשטח כבר עשרות שנים.