הפוליטיקה הבינלאומית חיה רגע רגיש בצל ממשלו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הניצב בפני מבחן בעיצוב יחסי וושינגטון עם המעצמות הגדולות והשחקנים האזוריים. סגנונו, המבוסס על מיקוח ועסקאות, מצייר מחדש את דמותה של ארצות הברית, אך באותו זמן מעורר ויכוח רחב על חוזקו ויכולתו לעמוד מול מורכבויות הזירה העולמית.
הפגישה בין טראמפ לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין באלסקה ממחישה את הדילמה. מאז הפגישה האחרונה ביניהם השתנו המשוואות באופן דרמטי בשל המלחמה באוקראינה, לנוכח מבוי סתום פוליטי שלא הניב פתרון קבוע. כאן מוצא טראמפ עצמו בפני שתי אפשרויות: להחמיר את התמיכה באוקראינה בתוך הברית המערבית, או לפנות להבנה מהירה עם מוסקבה שתשיב את היחסים למסלולם הטבעי – גם אם על חשבון קייב. בכך הפכה הפגישה למבחן אמיתי למחויבותו לאינטרסים אסטרטגיים מול נטייתו לעסקאות מהירות.
מדיניות החוץ של טראמפ אינה מבוססת על תיאוריות סדורות, אלא על חוש מיקוח. הוא נוטה להשתמש בסגירת השווקים האמריקאיים כקלף לחץ, או במכסים כנשק לכפיית ויתורים על יריביו. שיטה זו יכולה להקנות לו יתרונות זמניים, אך גם פוגעת בכלכלה האמריקאית ומערערת את אמון בעלות הברית שרואות בוושינגטון שותף בלתי יציב. כפי שציינה The Economist, החלפת כל תיאוריה של יחסים בינלאומיים ב"נשיאות קפריזית" הופכת את הזירה הגיאופוליטית למסוכנת יותר ופחות ניתנת לחיזוי.
ברמת ההימורים הגדולים, טראמפ מתמודד עם תיקים מורכבים: סין, רוסיה, ישראל ואיראן. כל התקדמות בהם תהווה בעיניו הישג היסטורי – אם בסיום המלחמה באוקראינה, אם בקידום פתרון בסכסוך הפלסטיני–ישראלי, או במציאת מתווה לשיתוף פעולה עם סין מבלי לפגוע בביטחון הלאומי האמריקאי. אך המציאות מראה שכל התיקים הללו עדיין חסינים לפתרון, ומדיניותו המתנדנדת הפחיתה את האפשרות לבנות בהם מסלול יציב.
מנגד, ההימורים הבינוניים – עם מדינות כמו ברזיל, דרום אפריקה והודו – הניבו תוצאות הפוכות. המתחים עם ניו דלהי בשל מכסים, והמחלוקות עם מנהיגי ברזיל ודרום אפריקה, קרבו את המדינות הללו יותר לסין ולרוסיה. משמעות הדבר שוושינגטון, במקום לחזק את מקומה אצל כוחות עולים, הותירה חלל אסטרטגי שנוצל בידי בייג׳ין ומוסקבה.
ברמת ההימורים הקטנים, לעיתים הניבו מהלכיו תוצאות מוחשיות – כגון תיווך בהסכם שלום שברירי בין אזרבייג׳ן וארמניה, או בתיווך להפסקת אש בין קונגו לרואנדה. אך הישגים אלו – גם אם חשובים אזורית – נותרים מוגבלים בהשפעתם על מאזן הפוליטיקה העולמית.
תיק ישראל מבטא בבירור את העדפותיו של טראמפ במזרח התיכון. הוא העניק לבנימין נתניהו תמיכה בלתי מותנית – הן בכיסוי פוליטי והן באישור תקיפות נגד אתרים הקשורים לתכנית הגרעין האיראנית. צעדים אלה, גם אם חיזקו את ביטחון ישראל בטווח הקצר, לא לוו בכל ניסיון רציני לבלום את המלחמה המתמשכת בעזה – על השלכותיה ההומניטריות והאסטרטגיות. בכך, נראתה ההטיה האמריקאית כגורם המזין את הסכסוך ומכונת המלחמה, במקום לפתוח פתח לפתרונות.
מאידך, מדינות אחדות היטיבו להתמודד עם טראמפ באמצעות דיפלומטיה של מחמאות. פקיסטן, למשל, העניקה לו מועמדות לפרס נובל לשלום ועסקת מטבעות קריפטוגרפיים. צעדים אלה, שלדברי יריביו הפנימיים מגלים את נטייתו להעדיף שיקולים אישיים על פני האינטרס האמריקאי, חיזקו את הרושם שמדיניותו הבינלאומית מושתתת על אישיותו יותר מאשר על מוסדות המדינה.
התוצאה עד כה היא מדיניות חוץ מתנדנדת – המצליחה לעיתים בהישגים טקטיים, אך נכשלת בבניית חזון כולל המבטיח את יציבות הסדר הבינלאומי ומחזק את מעמד ארצות הברית. ואם פגישת טראמפ–פוטין עשויה להוות הזדמנות ל"עסקה גדולה" שתסיים את המלחמה באוקראינה, המכשולים עמוקים מדי למימוש מהיר – במיוחד לנוכח ספקות בעלות הברית וסירוב מוסקבה לוויתורים מהותיים.
טראמפ נותר שבוי שיטתו המיקוחית, המעדיפה עסקאות מיידיות על פני אסטרטגיות ארוכות טווח. ייתכן שזה מעניק לו נוכחות תקשורתית בולטת, אך מותיר את המדיניות האמריקאית חשופה לתנודות – והעולם נותר חרד מחוסר מצפן ברור למדינה גדולה, המעדיפה לחמש את ישראל לביצוע טבח – מאשר להפעיל עליה לחץ כדי לעצור אותו.
סופר: אל חנאדק
