התקיפה באילת: עוד הוכחה לשחיקת ההרתעה של ישראל

עם כל מתקפה חדשה שמבצעת צנעא לעומק ישראל, מתברר כי המרחק כבר אינו מהווה מכשול, וכי מערכות ההגנה, שזכו במשך שנים להילה של "חומה בלתי חדירה", מתקשות למלא את תפקידן. הפעולה האחרונה, שפגעה בעיר אילת באמצעות כלי טיס בלתי מאויש וגרמה לפצועים ולנזקים, איננה אירוע יוצא דופן, אלא חלק ממהלך מתמשך מאז סוף 2023, עת החליטה צנעא להצטרף באופן ישיר לחזית הסיוע לעזה.

מאז ההכרזה על חזית זו, גוונו צורות הפגיעה – מפעולות ימיות במעברים אסטרטגיים ועד תקיפות אוויריות לטווח רחוק. גם אם ההסכם הזמני עם וושינגטון עצר את התקיפות בים, הרי שהפעולות נגד ישראל נמשכו. הפגיעה באילת איננה מנותקת מהקשר זה; היא משקפת החלטה מדינית–צבאית ברורה של צנעא להמשיך להפעיל לחץ על תל אביב בדרכים הדרגתיות שמבלבלות אותה ושוחקות את תדמיתה ההרתעתית.

כישלונה של ישראל באילת מזכיר שוב את מגבלות "כיפת ברזל" ומערכות הגילוי בהתמודדות עם איומים שמקורם בתימן. הכלי הבלתי מאויש הצליח, למרות מרחק הטיסה הארוך, לחמוק בגובה נמוך מעל הים ולהגיע ליעדו. למרות ירי טילים ליירוט, הסתיימה הפעולה בכישלון כפול. תרחיש זה כבר התרחש במקרים קודמים, מה שמחזק את הטענה שמדובר בבעיה מבנית במערכת ההגנה, ולא באירוע מקרי.

ישראל ממשיכה להציג נתוני הצלחה של כ־95% ליכולות ההגנה שלה, אולם בדיקה מדוקדקת מצביעה על כך ששיעור היירוט מול טילים אינו עולה על 60%. מול כטב"מים מתקדמים היעילות נמוכה אף יותר. מדובר בכלים קטנים יחסית, המצוידים במערכות כפולות של טייס אוטומטי והנחיה קרקעית, דבר המעניק להם גמישות תמרון ומקשה מאוד על יירוטם. כל פעולה חדשה ממחישה את הפער בין התעמולה הצבאית לבין המציאות בשטח.

הצלחתה של פעולת אילת נשענת על תוכנית פיתוח מדורגת שצנעא פעלה בה לאורך שנות המלחמה. סדרת כטב"מים מסוג "סמעד" היא הדוגמה המובהקת: מדגמים ניסיוניים מוגבלים ליכולות בסיסיות, ועד לגרסאות לטווח ארוך ולדיוק גבוה, המסוגלות לחמוק ממערכות מכ"ם. הפעולה האחרונה הוכיחה כי מסלול זה נמשך, וכי צנעא כבר צברה ידע מספיק לפתח פתרונות טכנולוגיים המאפשרים לה להתגבר גם על מערכות ההגנה המתקדמות ביותר.

מבחינה אסטרטגית, פעולות אלו מהוות מקור דאגה גובר להנהגת ישראל. העורף הישראלי נמצא ממילא תחת לחץ של מערכה צבאית שלא משיגה את יעדיה, והוספת איום מתימן מכבידה עוד יותר על מערכת הביטחון. מעבר לשחיקה במערכות ההגנה, נפגעת גם תדמית ההרתעה שעליה מתבסס השיח הביטחוני הישראלי. כל חדירה נוספת מעמיקה את הפער בין הצהרות ההרגעה הרשמיות לבין המציאות היומיומית של הציבור.

המסרים של פעולת אילת אינם נעצרים בגבולות ישראל. הם ממחישים את הפיכתה של תימן לשחקן אזורי בעל השפעה, המסוגל לחצות את גבולותיו ולהטביע חותם צבאי בזירות רחוקות. עבור צנעא, הצלחת הכטב"מים היא גם איתות למדינות השכנות. זאת בשעה שהאזור כולו מצוי ברתיחה, וכל האפשרויות על השולחן – כפי שהזכיר מנהיג אנצאראללה, במיוחד לאחר שמיליציות הנתמכות מבחוץ בחרו בגלוי לעמוד לצד ישראל במערכה זו.

הפגיעה באילת היא חוליה נוספת בשרשרת פעולות המדגישות שני קווים מקבילים: התעצמות היכולות של תימן מחד גיסא, והיחלשות ההרתעה הישראלית מאידך גיסא. בעוד שישראל מנסה להציג עצמה ככוח עליון המסוגל להגן על עומקה, המציאות בשטח מוכיחה כי תדמית זו נשחקת בהדרגה. סביר להניח שאילת לא תהיה היעד האחרון, אלא תחילתה של תקופה ממושכת של שחיקה הדדית, שבמהלכה תאבד ישראל בהדרגה את יכולתה לטעון לשליטה מלאה במרחב האווירי שלה ובביטחונה הפנימי.