לינדסי גראהם: התומך הגדול ביותר של ישראל בארצות הברית

לינדסי גראהם נחשב לדמות בולטת בפוליטיקה האמריקאית במשך כמעט שלושה עשורים, סנאטור ותיק ואחד מניצי הניאו-שמרנים והמפלגה הרפובליקנית. הוא ידוע בהפכפכות נאמנויותיו, בחוש הפוליטי החריף שלו ובהשתלבותו העמוקה במדיניות החוץ.

אולם המאפיין הבולט ביותר של גראהם הוא תמיכתו הבלתי מתפשרת בישראל – כפי שהביע זאת בגלוי בימים האחרונים כשאמר: "לתמוך בישראל הוא חובה דתית, וזעמו של אלוהים עלינו אם נסיר את התמיכה הזו."

גראהם אף ביקר את השימוש במונח "רצח עם" לתיאור האירועים בעזה, והדגיש: "נמאס לי מהסיווג הזה. הרשו לי להבהיר לכם מי בעצם שואף להשמדה. לישראל יש את הכוח להשמיד את רצועת עזה לחלוטין אילו רצתה בכך (הצהרה אמריקאית רשמית המרמזת על החזקת ישראל נשק להשמדה המונית), אך היא בוחרת לפעול לפי החוק והמוסר."

הוא נחשב לפטרון הפוליטי של מורגן אורטגוס, סגנית שליח ארה"ב למזרח התיכון, שעבדה עמו במשך שנים.

תחנות מרכזיות במסלולו הפוליטי של גראהם

• נולד בשנת 1955 בעיירה סנטרל, דרום קרוליינה. סיפור חייו מתואר לרוב כסיפור של עמידות ועקביות מול קשיים אישיים.

• לאחר לימודיו באוניברסיטת דרום קרוליינה הצטרף לחיל המשפטים של חיל האוויר ושימש כעורך דין צבאי. הרקע הזה הקנה לו לא רק כישורים מקצועיים אלא גם לגיטימציה בתחום הביטחון הלאומי, ששימשה לו קרש קפיצה לקריירה הפוליטית.

• נכנס לפוליטיקה בתחילת שנות ה־90, וב־2003 כבר החזיק מושב בבית הנבחרים האמריקאי. עד שנת 2002 נבחר לסנאט במקומו של הסנאטור סטרום תורמונד. גראהם מצא עצמו במהרה תחת חסותו של הסנאטור ג'ון מקיין והפך לחלק מ"השלישייה" יחד עם מקיין והסנאטור ג'ו ליברמן – כולם ידועים כתומכים נלהבים במעורבות צבאית אמריקאית בחו"ל.

• בסנאט בלט כאחד התומכים המרכזיים במלחמות שאחרי ה־11 בספטמבר באפגניסטן ובעיראק. גראהם טען שוב ושוב כי על ארה"ב לשמר נוכחות עולמית מתמדת כדי להבטיח את ביטחונה. בכך זכה לאהדה מחברות נשק וממסדי כוח בוושינגטון, אך ספג ביקורת קשה מצד חוגים פרוגרסיביים וארגוני זכויות אדם.

מדיניות פנים וגמישות פוליטית

למרות דימויו כנץ בתחום מדיניות החוץ, במדיניות פנים נקט לעיתים בעמדות מתונות יותר – למשל בנושא רפורמות הגירה או שינויי אקלים. יחסו לנשיא לשעבר דונלד טראמפ שימש דוגמה לנכונותו לשנות עמדות – תחילה מבקר חריף ולאחר מכן מתומכיו הנאמנים ביותר.

יחסיו עם ישראל

אחד המאפיינים המרכזיים במסלולו הפוליטי של גראהם הוא הזדהותו המוחלטת עם ישראל. לאורך השנים היה מהתומכים הגדולים ביותר בישראל בסנאט האמריקאי. גראהם דאג להגדלת הסיוע הצבאי והדגיש בכל הזדמנות כי פעל להבטיח את "העליונות הצבאית האיכותית" של ישראל. בכל סבב צבאי בעזה או בלבנון, צידד בנרטיב הישראלי הרשמי, כשהוא דוחה האשמות על פשעי מלחמה ומצדיק את פעולות ישראל כ"מאבק בטרור". בכך סיפק בפועל כיסוי בינלאומי למדיניות של הפצצות, מצור והרחבת התנחלויות – אשר לפי דו"חות ארגוני זכויות אדם בינלאומיים מהווים פשעי מלחמה ואף אפרטהייד.

מעבר להיבט האידיאולוגי, הקשר של גראהם לישראל היה גם פוליטי-מעשי: קשרים הדוקים עם הלובי הפרו-ישראלי (AIPAC) והבטחת תרומות נדיבות לקמפיינים שלו בתמורה לנאמנותו העקבית בקידום חקיקה נגד תנועת החרם (BDS) והגנה על ישראל בסנאט. הוא אף הציע סנקציות נגד בית הדין הפלילי הבינלאומי בשל חקירות נגד בכירים ישראלים.

קשריו עם סעודיה

לצד תמיכתו בישראל, גראהם טיפח קשרים הדוקים עם סעודיה. בתחילה מתח ביקורת חריפה על רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י ואף כינה את מוחמד בן סלמאן "נסיך פורע חוק". אולם עם הזמן שינה לחלוטין את עמדתו והפך לתומך נלהב של יורש העצר הסעודי, כשהוא מציג את ריאד כשותפה חיונית בהתמודדות עם איראן ובהגנה על יציבות המפרץ. גראהם נחשב גם לדמות מרכזית בקידום רעיון הנורמליזציה בין סעודיה לישראל.

עמדותיו כלפי איראן ו"הציר"

מאז תחילת דרכו בסנאט, הציב גראהם את איראן כאויב מרכזי של ארה"ב וישראל. הוא דחף להטלת סנקציות כבדות, לאיומים צבאיים ולמדיניות הרתעה מתמשכת. בעיניו, המהפכה האסלאמית של 1979 סימלה איום מתמשך על האינטרסים האמריקאיים ועל ביטחון ישראל. בנאומיו חזר ותקף את חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי, תוך שהוא מתאר אותם כשלוחות של איראן וכמי שמייצגים "איום אזורי" על ישראל וארה"ב.