19:03 זמן קודס הכבושה
בהכרזה על שליחת כ-200 חיילים אמריקאים לפקח על יישום הסכם הפסקת האש בעזה, נראה שוושינגטון דבקה במידה רבה בנוסחה ישנה שכבר נוסתה בזירות שונות: נוכחות צבאית מבוקרת במקום מעורבות ישירה. למעשה, ניתן לראות בנוסחה זו דגם מוקטן לגבולות הכוח האמריקאי במזרח התיכון, ולסיבות שבעטיין כל פריסה צבאית רחבה הפכה לאופציה יקרה פוליטית, אסטרטגית וביטחונית עבור וושינגטון – גם תחת ממשל שנוקט רטוריקה של התערבות.
הגורם הראשון שמגביל את וושינגטון הוא הפנים האמריקאי. דעת הקהל, לאחר שני עשורים של חוויות בעיראק ובאפגניסטן, לא מעניקה מנדט פתוח לנוכחות צבאית נרחבת, גם לא תחת הכותרת של "פיקוח" או "שמירה על יציבות". גם הקונגרס, בשני אגפיו – רפובליקני ודמוקרטי – פחות מוכן לאשר תקצוב או גיבוי למבצעים קרקעיים ממושכים בסביבה לא יציבה. מה שהיה אפשרי בתחילת שנות האלפיים כבר אינו רלוונטי היום, לא מבחינה חקיקתית ולא מבחינה אלקטורלית, במיוחד כאשר מדובר בתקופה פוליטית רגישה שבה כל אבידה או כישלון עלולים להפוך לנשק נגד הממשל הנוכחי.
גם הנוכחות בשטח הפכה לסיכון ביטחוני. כל פריסה של כוחות אמריקאים בסביבת עזה או בתוך השטחים הכבושים חושפת את החיילים לסכנת תקיפה ישירה מצד גורמים שאינם מכירים בלגיטימיות של התפקיד האמריקאי – בין אם מדובר בקבוצות התנגדות פלסטיניות או שחקנים אזוריים הרואים בוושינגטון שותפה לכיבוש או ערב לעליונות ישראל. הניסיון מבסיס עין אל-אסד בעיראק, התקיפות המוגבלות נגד אתרים אמריקאיים בסוריה וגם בקטאר – כל אלה מעידים שנוכחות כשלעצמה כבר אינה גורם הרתעה משמעותי, ולעיתים אף הופכת לנטל מבצעי.
וושינגטון מבינה שכל פריסה רחבה תיתפס באזור כהשתלטות פוליטית או כהתערבות ישירה בניהול האיזונים. מדינות רבות רואות כל נוכחות צבאית אמריקאית ליד עזה, לבנון או הים האדום כחלק ממערך של ריסון אזורי, מה שעלול להוביל להסלמה או לתגובה נגדית. במקביל, בירות ערביות הידועות כידידות של וושינגטון אינן רוצות להיראות כמשתפות פעולה עם חידוש ההגנה הישירה על ישראל, במיוחד על רקע דעת קהל לוחצת לאחר מלחמת עזה.
מנגד, חוויית "המשימה המוגבלת" חוזרת לחישובים. לאורך ההיסטוריה, רבות מהתערבויותיה של ארצות הברית החלו כמשימות פיקוח, תמיכה לוגיסטית או הגנה על מתקנים – והפכו בהדרגה למעורבות צבאית ישירה. וושינגטון אינה רוצה לפתוח את הדלת הזו מחדש, וגם לא לאפשר לישראל לנצל את המצב כדי לדרוש הרחבה הדרגתית של התמיכה המבצעית תחת הכסות של "פיקוח". לכן באה הפריסה הנוכחית בצורתה הסמלית – מתוך מסגרות הפיקוד המרכזי (סנטקום) – ולא כהחדרת כוחות חדשים.
גם המסגרת המשפטית מטילה מגבלות. שליחת כוחות ל"זירה פעילה או אזור סכסוך" דורשת בסיס חקיקתי – במסגרת חוקי המאבק בטרור או הגנת האינטרסים האמריקאיים. הממשל אינו מעוניין להיגרר למאבק משפטי מורכב או לוויכוח על סמכויות מלחמה בקונגרס. לכן מוגדר הצעד כפריסה מחודשת מוגבלת של כוח קיים תחת סנטקום.
וושינגטון בונה על חלוקת נטל שתצמצם את חשיפתה הפוליטית. השתתפותן של מצרים, קטר, טורקיה ואיחוד האמירויות במערך הפיקוח מספקת למהלך האמריקאי כיסוי בינלאומי ואזורי, ומונעת הטלת אחריות בלעדית עליה במקרה של כשל או עימות. הקמת מרכז תיאום אזרחי-צבאי בתוך ישראל, בהשתתפות רב-צדדית, מאפשרת לארצות הברית למלא תפקיד פיקוחי ולא להיות צד מבצע ישיר.
שינוי זה בתפיסה הצבאית האמריקאית מבוסס על ניהול משברים מרחוק, הסתמכות על שותפים מקומיים והפעלת לחץ מדיני ודיפלומטי במקום פריסה בשטח. המעבר מהגמוניה מבצעית להתמקמות מוגבלת מצדיק הסתפקות בכוח קטן ומוגבל משימות, בעיקר לנוכח העדיפות האסטרטגית של וושינגטון באסיה ובאוקיינוס השקט – לא בעזה, בגדה או בדרום לבנון.
בהתאם לכך, שליחת 200 חיילים היא יותר ביטוי למודל חדש מאשר צעד צבאי מכריע. לא מדובר בכוח התערבות ולא בכוח הרתעה, אלא בסמל לנוכחות פוליטית מפוקחת שמגינה על וושינגטון בזירה הבינלאומית ומעניקה לה לגיטימציה ציבורית – מבלי לסבך אותה בעימות ישיר. המשימה מופקדת על הפיקוד המרכזי שכבר נוכח באזור עשרות שנים, ללא כניסה ממשית לזירת לחימה או חיכוך עם צדדים יריבים.
מהתנהלות וושינגטון עולה כי רף המעורבות לא יעלה משמעותית, גם אם ייכשל הסכם הפסקת האש או יתחדשו הקרבות. ארצות הברית מחשבת כיום כל צעד לפי מינימום נוכחות ומקסימום שליטה. כל הידרדרות שתוביל לפריסה רחבה תפתח מחדש פצעים ישנים – ממלחמת הטרור ועד כישלונות השיקום, מהעלות הכלכלית ועד לפילוג הפוליטי הפנימי.
ניתן לומר כי וושינגטון מנסה להחזיק בתיק הישראלי-פלסטיני בכלים לא עימותיים – תוך הסתמכות על רשת שותפים אזוריים והשפעה דיפלומטית, ולא באמצעות נוכחות צבאית ישירה. היא מבינה שכל פריסה משמעותית סביב ישראל תעורר את יריביה, תדאיג את בעלי בריתה ותשחק את ההון הפוליטי של הממשל. לכן היא בוחרת להסתפק בנוכחות מספקת למניעת ואקום – אך לא כזו שפותחת את הדלת לחזרה צבאית לאזור.
סופר: אל-חנאדק
