הפרדוקס במצב האזורי והבינלאומי מתעצם בין נאומי הסולידריות המוצהרים עם הפלסטינים לבין המדיניות בפועל שמקלה על המשך מכונת המלחמה הישראלית. פרדוקס זה אינו מסתכם בכפילות עמדות, אלא כולל רשתות כלכליות ולוגיסטיות שעוקפות את המצור שמטילה צנעא, ומספקות לישראל את הדרוש לה – סחורות, מוצרים ולעיתים אף ציוד צבאי – למרות גל הצהרות רשמיות מגנות, כמו במקרה של האונייה הסעודית "בחרי ינבּוע" שעשתה דרכה לישראל כשהיא עמוסה בנשק כבד, וזוהי הפרשה האחרונה שנחשפה.
ב־7 באוגוסט עגנה "בחרי ינבּוע" בנמל גנואה שבאיטליה, ואז התברר לפועלי הנמל האיטלקיים כי מטענה הוא נשק כבד שמיועד לישראל. צוות האונייה הסעודית ניסה למנוע מהעובדים לעיין במטען, אך הדבר נחשף. עם זאת, אתר VesselFinder למעקב אחר תנועת כלי שיט ציין כי האונייה עושה כעת דרכה לנמל אלכסנדריה במצרים, וצפויה להגיע לשם ב־13 באוגוסט.
בלב תמונה זו עולות דוגמאות למספר מדינות המציגות את עצמן כתומכות בסוגיה הפלסטינית מבחינה הצהרתית, בעוד שהנתונים הכלכליים ותנועת הנמלים והמעברים חושפים את המשך הקשרים המסחריים עם נמלים ישראליים או דרך צדדים שלישיים. טורקיה, למשל, הכריזה על סגירת מערכת המכס שלה בפני סחר ישיר עם ישראל, אך נתוני היצוא לשטחים הפלסטיניים הכבושים עלו באופן ניכר בחודשים האחרונים, מה שאִפשר הגעת סחורות טורקיות לשוק הישראלי בדרכים עקיפות. הבנק המרכזי בתל אביב ציין כי המגבלות הטורקיות לא הותירו השפעה ממשית על הכלכלה הישראלית, מה שמעיד על יכולתה של תל אביב לנתב מחדש את שרשראות האספקה.
מצרים, מצדה, ממשיכה לפעול בהתאם לאיזון מורכב בין שיקולי ביטחון לאומי ללחצים בינלאומיים, אך בפועל תנועת השיט מגלה כי הנמלים המצריים קלטו בשבועות האחרונים אוניות שהגיעו אל ומנמלי חיפה ואשדוד, ובכלל זה מטענים בתפזורת ומכולות. תנועה זו משקפת גמישות בהמשך הזרימות המסחריות עם נמלים בשליטת ישראל. במקביל, הפעילות העממית במצרים נותרה מוגבלת בהשפעתה; אף שבפלטפורמות החברתיות התפשטה תופעת "השלכת האוכל לים" כמחווה סמלית לשליחת אורז לעזה, המדינה לא חוותה מחאה המונית מול שגרירויות או דרישות לעצור או לבחון מחדש הסכמים מסחריים ודיפלומטיים.
במפרץ, סעודיה ואיחוד האמירויות שומרות על שיח פוליטי תומך בזכויות הפלסטינים, אולם הקשרים הביטחוניים והיחסים הלא-מוצהרים עם תל אביב מצטלבים עם אסטרטגיות רחבות יותר הכוללות את מה שהן מגדירות כ"התמודדות עם ההשפעה האיראנית" וחיזוק הבריתות עם וושינגטון. קשרים אלה, אף שרובם אינם פומביים, מספקים מרחב לתיאום עקיף המשרת את האינטרסים הביטחוניים והצבאיים של ישראל או מקל את ההשפעות הכלכליות עליה.
הסתירה הזו בין הגלוי לנסתר אינה חדשה, אך היא בולטת יותר על רקע מלחמת עזה. העמדות התקשורתיות והפוליטיות שמאמצות בירות אלו תורמות ליצירת רושם ציבורי של תמיכה ממשית בפלסטינים, בעוד שהנתונים בשטח מגלים כי מערכות הסחר, השיט והנמלים עדיין מספקות לישראל דרכים לעקוף את המצור החלקי שמטילה צנעא דרך ים סוף. במקרים אחרים, נתיבים אלה אף כוללים סחר במוצרים אסטרטגיים שניתן להמירם לצורכי המאמץ המלחמתי.
מעניין לציין כי ערוצים אלו אינם תוצאה של יוזמות פרטיות או הברחות מסורתיות, אלא חלק ממערכת כלכלית אזורית ובינלאומית משולבת, המנוהלת בידי ממשלות וחברות רב-לאומיות. ללא הבנה של רשת מורכבת זו, קל לטשטש בעיני הציבור את הקו המפריד בין עמדה פוליטית עקרונית לבין הפעולה המעשית בשטח.
חשיפת מהלך זה אינה נועדה להסיט את המבט מהגורמים הבינלאומיים המעורבים ביותר בתמיכה הצבאית והפוליטית בישראל, אך היא שמה זרקור על תפקידם של מתווכים אזוריים בשימור יכולתה של ישראל לעמוד כלכלית ולוגיסטית למרות מצב המלחמה. הבנה זו חיונית להבנת טיב הבריתות בפועל, ולזיהוי נקודות הלחץ האפשריות, במקום להסתפק במעקב אחר הצהרות או להישען על עמדות סמליות.
בשורה התחתונה, מלחמת עזה חושפת את האמת שמאזני הכוח אינם נמדדים בהצהרות או בהיקף התפשטות הסולידריות ברשתות החברתיות, אלא ביעילות המעשים שחוסמים את עורקי האספקה לישראל או פותחים אותם עבורה. בזמן שחלק מהבירות ממשיכות לשחק את תפקיד המתנגד הגלוי והתומך הסמוי, האתגר העומד בפני עיתונאים ומומחים הוא להפריד בין רעש למציאות, ולבנות ניתוח מדויק הנשען על תנועת הכסף, הסחורות והבריתות – ולא על השפה הדיפלומטית בלבד.
