ייצוא הנרטיב: כך הופכת ישראל צעירים יהודים לשגריריה בעולם

בלב מה שמכונה "תוכניות חינוכיות ישראליות" המיועדות ליהודים ברחבי העולם, בולטת תוכנית בשם "המכינה" כאחת מכלי עיצוב התודעה של ישראל כלפי העולם. מדובר בפרויקט אידיאולוגי במסווה של תרבות וחינוך, שמטרתו לחבר את הדור היהודי בתפוצות אל הפרויקט הציוני – לא רק ברמה הדתית, אלא גם ברמה הפסיכולוגית והרעיונית, דרך מערכת של נרטיבים של כוח, עליונות ואלימות מוצדקת.

התוכנית מוצגת כלפי חוץ כשנת מעבר בין סיום התיכון לכניסה לאוניברסיטה, ונקראת Mechina Olamit – "המכינה העולמית". היא פועלת תחת חסות תנועת בני עקיבא הציונית ובשיתוף גופים ממשלתיים כמו סוכנות "מסע" שהוקמה על ידי ממשלת ישראל בשנת 2004. התוכנית מזמינה בוגרי בתי ספר יהודיים מאירופה, אמריקה הצפונית ואמריקה הלטינית לבלות כ־9 חודשים בהתנחלויות סמוכות לירושלים, במסגרת המשלבת לימוד דתי, הכשרה מנהיגותית, שירות קהילתי ושיעורים ב"אהבת ישראל". אך ליבת התוכנית חורגת מכל אלה – היא כוללת גם הכנה פיזית ושבוע שלם תחת הכותרת "שבוע צה״ל", שבו נלמדים עברית, עקרונות המשמעת הצבאית, אתיקה קרבית ופיקוד שדה.

במובן זה, החינוך הופך לאמצעי לעיצוב דור יהודי הקשור רגשית ורעיונית לצבא הישראלי, גם אם אינו משרת בפועל. הרעיון המרכזי אינו גיוס ישיר, אלא הטמעת רעיון "הזהות המתגוננת" כיסוד בזהות האישית. כאן נחשף הממד הפוליטי האמיתי של המכינה: היא אינה מוסד חינוכי, אלא מעבדה לייצור מחודש של הנרטיב הציוני דרך חינוך דתי-צבאי.

הפרויקט עטוף בלבוש חינוכי, אך תוכנו הממשי מכוון להקמת רשת עולמית של צעירים המזוהים רעיונית עם ישראל, המוכנים להגן עליה בזירה הפוליטית, התקשורתית ואף הצבאית – בשם "הזהות היהודית המאוחדת".

המכינה מהווה כלי אסטרטגי במערך הכוח הרך של ישראל, אפקטיבי כמו דיפלומטיה ותקשורת. בעוד שההסברה הקלאסית עוסקת בהצדקת מדיניות הכיבוש מול המערב, תוכניות כאלו מייצרות ציבור ציוני אורגני בלב הקהילות המערביות – קהל שמאמץ את עמדות ישראל ומשעתק אותן מתוך מעמדו כאזרח מערבי. זה מסביר את השתיקה המערבית מול הצטרפות מאות אזרחים מקנדה, ארה״ב ואירופה לשורות הצבא הישראלי במהלך המלחמה על עזה – ללא כל חקירה משפטית, בעוד שחוקים דומים באותן מדינות אוסרים השתתפות של אזרחים במלחמות זרות או ארגונים זרים.

המכינה מעבירה את שדה הקרב מגיאוגרפיית הכיבוש אל תודעת האדם. הגיוס אינו מתרחש בבסיסים צבאיים – אלא בכיתות הלימוד ובטיולי "הכר את ישראל" שמתקיימים בשם השירות, ההנהגה והקהילה. המשתתפים עוזבים את התוכנית כשהם מאמינים שהגנה על ישראל אינה בחירה פוליטית אלא חובה מוסרית, ושהפלסטינים הם פשוט מכשול בדרך ל"מימוש הייעוד היהודי". כך, הופכת האלימות לאמונה מוסרית.

לא ניתן לנתק את הפרויקט הזה מהתשתית האידיאולוגית של הציונות המודרנית: עיצוב תודעה קולקטיבית המצדיקה כוח כאמצעי הישרדות, והופכת שנאה להגנה עצמית. תוכניות כמו "המכינה" מחיות את המשוואה הזו מדי שנה, כשהן שותלות אותה במוחות מאות צעירים מרחבי העולם, ההופכים לשגרירים לא רשמיים של נרטיב הכיבוש.

תוכנית זו היא חלק ממערך רעיוני המספק לישראל כלים לייצוא שיטתי של שנאה כלפי פלסטינים וערבים. מדובר בפרויקט פוליטי במסווה חינוכי, שמחבר בין מחנה לאקדמיה, בין תורה לרובה, במטרה לעצב אדם יהודי עולמי שאינו רואה בפלסטין אלא שדה מבחן לאמונתו ונאמנותו.