כיצד אילץ טראמפ את נתניהו לסגת?

בפוליטיקה, כמו במלחמות, התבוסה אינה מה שנאמר, אלא מה שמוסתר. לאחר שנתיים של מלחמת השמדה בעזה, פורסם הסכם "הפסקת האש", אך מדובר רק במחצית מהסיפור. המחצית השנייה, זו שנשמרת בשתיקה, היא כיצד נשברה ישראל תחת נטל הבידוד שלה, וכיצד נאלץ דונלד טראמפ, בדרכו הגסה והפרגמטית, להטיל על בנימין נתניהו סוג של "כניעה פוליטית", כדי להפסיק מלחמה שאיש בעולם כבר לא מוכן להצדיק.

ההסכם שנקרא "הסכם שארם א-שייח'" בתיווך מצרי–קטרי–טורקי ובחסות אמריקאית, נראה על פניו כעסקת חילופי שבויים והפסקת אש זמנית. אך מאחורי כל סעיף בו מסתתר מהפך במאזן הכוח הפוליטי והמוסרי. חמאס, שעמדה בלחץ שנתיים של הפצצות ורעב, לא פורקה מנשקה, לא הוגלתה, ולא הוחלפה בשלטון אחר. היא נותרה השליטה בפועל ברצועה. לעומתה, נתניהו איבד את מה שראה כ"מטרה הקדושה": פירוק ההתנגדות מנשקה ושינוי המשוואה הביטחונית.

העסקה שפורסמה מעניקה לישראל 20 שבויים ישראלים בתמורה ל־2,000 אסירים פלסטינים, בהם 250 בעלי מאסרי עולם, בראשם מרואן ברגותי, אחמד סעדאת, עבדאללה ברגותי, אבראהים חמד ועבאס א־סייד. זה כשלעצמו מהפך סמלי עצום. שחרורם מהווה החייאה של הפרויקט הלאומי הפלסטיני שישראל ניסתה לרוקן מתוכן במשך עשרים שנה. מבחינה פוליטית, האירוניה היא שמה שישראל קיבלה כעת הוצע לה כבר בנובמבר 2023, אך היא דחתה אותו והתעקשה על הכרעה צבאית – רק כדי לגלות כעבור שנתיים שהדבר היחיד שהשיגה היה בידוד עמוק יותר.

בין נתניהו לטראמפ: העסקה ככניעה מותנית

ההחלטה להפסיק את המלחמה לא הייתה החלטה ישראלית טהורה. כל הסימנים הדיפלומטיים מצביעים על לחץ חסר תקדים שהפעילה ממשלת טראמפ השנייה, שנכנסה הפעם לבית הלבן עם גישה שונה למזרח התיכון. טראמפ, שנחשב מאז ומתמיד לידיד הגדול ביותר של ישראל, גילה באיחור כי הידיד הזה מסבך אותו בפשעים מהחמורים ביותר נגד האנושות, וכי תמונות הילדים ההרוגים בעזה מציתות את רחובות אירופה וארצות הברית נגדו אישית.

מקורות מקורבים לבית הלבן סיפרו על "מתיחות קשה" בין טראמפ לנתניהו לאחר ניסיון החיסול של מנהיגי חמאס בדוחה, כאשר טראמפ טען שנתניהו "מתנהג כמו מנהיג אובססיבי שמנסה לגרור את וושינגטון לבוץ תמידי". באחד הדיונים, לפי הדלפות עיתונאיות, אמר טראמפ בתקיפות: "אני לא רוצה להיות שותף לשואה. תפסיקו את המלחמה עכשיו".

זו לא הייתה שפה מוסרית מפתיעה מגבר כמו טראמפ, אלא חישוב קר. הוא הבין שהמשך המלחמה פוגע בתדמיתו העולמית, ושבוחריו הצעירים מתחילים לראות בישראל מדינת אפרטהייד, כפי שהראו סקרי "פיו" שבהם יותר מ־60% מהצעירים בארה"ב הביעו גישה שלילית כלפי ישראל. זאת במיוחד כשברקע, טראמפ מנסה לזכות בפרס נובל לשלום.

ומכאן הגיע הלחץ הישיר: הסכם בכל מחיר, גם אם על חשבון היוקרה של תל אביב. נתניהו סירב בתחילה, אך נאלץ להסכים לאחר שצוות טראמפ איים בהקפאת הסיוע הצבאי וביטול משלוחי התחמושת לעזה. במובן זה, הפסקת המלחמה לא הייתה תוצאה של "הבנות הומניטריות", אלא תוצאה של "כפייה פוליטית" אמריקאית, שאילצה את ישראל לסגת לא בזכות חמלה בינלאומית – אלא תחת שוט אמריקאי.

ישראל המנודה: כשהעולם התהפך על התליין

כשהתייצב נתניהו באו"ם לפני כמה שבועות, האולם היה ריק. התמונה הזאת סיכמה את הכול. ישראל, שהייתה רגילה להכתיב לעולם את שיח הצדק והמוסר, מצאה עצמה בבידוד חסר תקדים. אירופה, שבעבר הסתתרה מאחורי "זכות ההגנה העצמית של ישראל", דיברה בפומבי על פשעי מלחמה, ו־28 מדינות מערביות קראו להפסקת ההשמדה. אפילו בוושינגטון החלו חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית לדרוש את עצירת הסיוע הצבאי.

בתקשורת, שפת ההצדקה הפכה לשפת גינוי. כתבי העת הגדולים במערב, מ־"פוליטיקו" ועד "פוריין פוליסי", תיארו את ישראל כ"מדינה שאיבדה את המצפן המוסרי שלה", וכנטל על הברית המערבית. האקדמאי הישראלי נמרוד גורן אף הצהיר בגלוי: "ישראל כיום היא מדינה מנודה, והעולם אינו רוצה לשמוע עליה".

המהפך לא היה רק פוליטי אלא גם תרבותי. אוניברסיטאות באירופה ובארצות הברית חוו את גל החרם הרחב ביותר בתולדותיהן על מוסדות ישראליים. אמנים, ספורטאים ואינטלקטואלים הצטרפו לקמפיינים של סולידריות עם עזה, עד שכתב העת "טיים" כינה את המצב "האינתיפאדה העולמית הראשונה נגד הקולוניאליזם המערבי מאז מלחמת וייטנאם". הרגע המוסרי הזה – שישראל לא הצליחה לעצור – הפך את המשך המלחמה לעול על בעלות בריתה עוד יותר מאשר עליה עצמה.

חמאס: מהבידוד למרכז הלגיטימציה המוסרית

לעומת זאת, הצליחה חמאס – למרות ההרס הנרחב – להכתיב את הנרטיב שלה לתודעה העולמית. היא הגדירה מחדש את ההתנגדות, לא כטרור, אלא כצורך מוסרי מול משטר אפרטהייד. דִברה במערב הפך להמשך ישיר של תנועות השחרור מהקולוניאליזם, כמו במקרה של וייטנאם ודרום אפריקה.

ישראל לא השיגה אף אחד מיעדיה הצבאיים: לא הפילה את שלטון חמאס, לא שחררה את השבויים בכוח, ולא הצליחה לכבוש את הרצועה כולה. גרוע מכך – היא העניקה ליריבה את האפשרות להצטייר כ"מנצחת מוסרית", דבר שישראל חוששת ממנו אף יותר מהפסד צבאי.

התוצאה הסופית היא שמי ששרד שנתיים של מצור והפצצות, יצא כשהוא שומר על נשקו, על אדמתו ועל לגיטימיותו. מי שפתח במלחמת השמדה, יצא מובס פוליטית, מואשם פלילית, ומנודה מוסרית.

הסעיף הרביעי והחשש מהתרחיש הלבנוני

למרות שההסכם כולל הפסקת אש כוללת, לוח זמנים לנסיגת צה"ל, ושחרור אסירים, קיים בו ניסוח מדאיג: "צה"ל לא יחזור לאזורים שנסוג מהם, כל עוד חמאס מיישמת את ההסכם במלואו."

לכאורה מדובר בהבטחה, אך לדעת רבים מדובר במלכודת המזכירה את המצב בלבנון לאחר הסכם הפסקת האש ב־2024, כאשר ישראל השתמשה בתירוצים ביטחוניים כדי לחדש את התקיפות מתי שתרצה. החשש הוא שהתנאים ליישום יהפכו לתירוץ קבוע לתוקפנות, ושהכיבוש יאמצו מודל של "הרגעה מותנית" במקום נסיגה מלאה.

עם זאת, נוכחותן של ארבע מדינות ערביות ובינלאומיות ערביות – ובהן טורקיה וארצות הברית – מצמצמת את הסיכוי לבגידה מוחלטת, במיוחד כשברקע עומד רצונו של טראמפ להציג את עצמו כ"עושה שלום היסטורי" במזרח התיכון, קלף שהוא מתכוון לשלוף במסע הבחירות הבא שלו.

עזה אחרי המלחמה: מן ההריסות אל המשמעות

עזה ניהלה מלחמה לא־שוויונית – לא רק מבחינה צבאית אלא קיומית. אך היא יצאה מההריסות כשבידיה דבר יקר יותר מניצחון צבאי: הכרה בקיומה. חמאס לא הובסה, נשקה לא נלקח, והעם לא הוגלה. במושגי מלחמות קולוניאליות, די בכך כדי להחשיב זאת כניצחון.

ישראל, שרצתה "למחוק את עזה", מצאה עצמה נאלצת לנהל איתה מו״מ ולהכיר בה כצד פוליטי מלא. זו האירוניה הגדולה שנתניהו אינו יכול להסביר לעמו. לכן ינסה להציג את ההסכם כ"שלב מעבר", אך העולם מבין שהסוף כבר נכתב: ישראל כבר אינה הכוח הבלתי מנוצח, וחמאס אינה עוד ארגון שניתן להשמיד.

טראמפ בתפקיד שאיש לא חזה

ואולי האירוניה הגדולה ביותר היא שדווקא דונלד טראמפ – שבכהונתו הראשונה נחשב לאחד מעמודי התווך של הנורמליזציה עם ישראל – מוצא עצמו היום כ"ערב" להפסקת המלחמה. לא מתוך שינוי מוסרי, אלא כי מבנה המערכת הבינלאומית השתנה סביבו. סין, רוסיה, טורקיה ואיראן היו מוכנות למלא את החלל, ואירופה גועשת מלחץ הרחוב. וושינגטון לא יכלה להישאר אדישה. טראמפ נאלץ לאחוז במקל משני קצותיו: לעצור את המלחמה, אך גם לשמור על יחסיו עם ישראל – בתנאים שלו, לא של נתניהו.

זו נקודת מפנה נדירה בהיסטוריה של היחסים האמריקאיים-ישראליים: נשיא אמריקאי כופה על ממשלה ישראלית לעצור מלחמה – לא כי התעורר בו מצפון, אלא כי מחיר הברית הפך כבד ממחיר הנסיגה. כאן טמון ליבה של העסקה שלא סופרה במלואה.

בסופו של דבר, העסקה שצידה השני לא נחשף, אינה רק פשרה הומניטרית – אלא סימן למהפך היסטורי במאזן הכוחות. זהו רגע מכונן בהיסטוריה הפוליטית של האזור. תדמית ישראל נשברה, תעמולתה המוסרית התמוטטה, וההתנגדות הפלסטינית התבלטה כשחקן האמין ביותר במשוואה החדשה. גם אם ישראל טרם נפלה, המבנה האידיאולוגי שלה החל לקרוס מבפנים. ומה שאילץ את נתניהו לסגת היום, עשוי לאלץ את ישראל מחר ללכת עוד רחוק יותר: להכיר בכך שתקופת העליונות המוחלטת שלה – נגמרה לעד.