ארצות הברית ותעמולת השלום הכוזב

מאז היווסדה, הציגה עצמה ארצות הברית ככוח ערב לשלום עולמי וכמדינה הנושאת מסר של "הצלת העולם" מעריצות ואנרכיה. נאום זה לא היה מקרי, אלא היווה במשך עשרות שנים את הבסיס הפסיכולוגי והפוליטי של התעמולה האמריקאית. מתכנית מרשל לאחר מלחמת העולם השנייה, דרך קמפ דייוויד, וכלה בוועידות מדריד ואוסלו – הציגה וושינגטון את עצמה תמיד כ"מתווך נייטרלי ושחקן מוסרי" המבקש להפסיק מלחמות. אך המציאות בשטח ובהיסטוריה הוכיחה כי אותו "שלום אמריקאי" שימש למעשה כיסוי להמשך השליטה והרחבת ההשפעה, ולא כתכנית אמיתית לסיום מלחמות.

היסטוריה של שיווק מלחמות בשם השלום

בשנות ה-50, נשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר העלה את הסיסמה "שלום באמצעות כוח", והתוצאה הייתה מלחמות באמצעות שליחים בקוריאה ובדרום-מזרח אסיה. אחריו הגיע ג'ון קנדי שהקים את דמות "ההנהגה המוסרית", בעוד ה-CIA הוציא לפועל מבצעי חיסול וחבלה בדרום אמריקה.

עם ריצ'רד ניקסון הופיעה מדיניות הפתיחות מול סין, אך היא לא מנעה את שקיעת אמריקה בבוץ וייטנאם. ג'ימי קרטר, שהציג את עצמו כמהנדס השלום במזרח התיכון, חתם על הסכם קמפ דייוויד, שסלל בפועל את הדרך לפירוק החזית הערבית, והרחיק את מדינותיה מהסוגיה הפלסטינית. בכך הוא פתח את הדלת לשלב הנורמליזציה, לבידוד העם הפלסטיני ולהחרפת הכיבוש וההתרחבות.

בשנות ה-90, ביל קלינטון הגיע עם הבטחות ל"שלום כולל", אך מלחמותיו בבלקן והפצצת עיראק הוכיחו כי "שלום אמריקאי" אינו אלא סדר מחודש של אזורי השפעה. עם ג'ורג' בוש הבן, ההבדל הגיע לשיא: הוא נאם על "הפצת דמוקרטיה", שבעצם שימשה סיסמה לפלישת עיראק ואפגניסטן, ולהפיכת האזור לשדה ניסוי לאלימות ואנרכיה.

אותו דבר נכון גם לגבי דונלד טראמפ ותעמולת השלום הכוזבת של ארצות הברית. כפי שאמר המנהיג עלי ח'אמנאי: "טראמפ אמר שהוא רוצה להשתמש בכוח כדי להשיג שלום — הוא שיקר. הוא, והאחראים האמריקאים והממשלות האמריקאיות לדורותיהן, השתמשו בכוח לביצוע טבח בעזה, להצתת מלחמות בכל מקום שיכלו, ולתמיכה בשליחיהם. זהו השימוש שלהם בכוח. מתי השתמשו בכוח כדי להשכין שלום?"

ארה"ב בין כישלון במלחמה לחוסר יכולת בשלום

לאורך ההיסטוריה, לא הצליחה ארצות הברית לנהל מלחמה מוצלחת או לבנות שלום אמיתי. יש לה את המכונה הצבאית הגדולה בעולם, אך היא חסרת הבנה תרבותית ופוליטית של החברות עליהן היא משתלטת. מלחמותיה הארוכות הסתיימו בנסיגות משפילות – כמו בווייטנאם ובאפגניסטן – וניסיונות השלום שלה לא הביאו לפתרונות בני קיימא, אלא רק לעסקאות זמניות ששיחזרו את המתחים. כפי שאמר העיתונאי רוברט מיילי: "כמו בעיראק וכמו באפגניסטן, התברר שארצות הברית אינה יודעת כיצד לנהל מלחמה. אלפי אמריקאים נהרגו, ומאות אלפים מעיראקים ואפגנים. מלחמת עיראק הסתיימה בהעצמת ממשלה ומיליציות שנתמכות בידי איראן, ואילו מלחמת אפגניסטן הסתיימה בחזרת הטליבאן לשלטון לאחר נסיגה אמריקאית משפילה."

כאשר וושינגטון אינה מצליחה לנצח בשטח והיא נשחקת ממימון המלחמות, היא פונה לנאומי שלום ככיסוי לנסיגה או ככלי לשיפור תדמיתה. השלום במובנו הזה משמש כתחבולה. לכן אנו רואים שוב ושוב את הממשלים האמריקאיים מדברים על "הפסקת אש" ו"דיאלוג" – ובאותו זמן ממשיכים לחמש את האויב ולממן את פשעיו.

טראמפ וסקנדל השלום המזוייף

עם חזרתו של טראמפ לזירה, המסכות נפלו לחלוטין. וושינגטון כבר לא מדברת על "שלום צודק", אלא על "שלום אינטרסים". נחתמו הסכמי נורמליזציה בין משטרים ערביים ליישות שממשיכה בהריגה ובהתנחלות. בתקופת טראמפ, התמיכה ב"ישראל" הוכפלה – צבאית ופוליטית – ואכזריותה בעזה, בגדה ובלבנון החמירה, בעוד הרטוריקה האמריקאית ממשיכה לדבר על "רגיעה" ו"הזדמנויות היסטוריות לשלום".

איזה שלום זה שנמדד במספר הטילים והפצצות? איזו הסדרה זו שאינה חורגת מגבולות האינטרס הישראלי? האמת היא שוושינגטון מעולם לא הייתה מתווכת, אלא צד המנהל את כל עימות מרחוק – היא מממנת את מכונת המלחמה, מצדיקה אותה, ומכסה את פשעיה בשפה דיפלומטית מלוטשת שמרמה חלק מהציבור העולמי.

כפי שאמר שר החוץ האיראני עבאס ערקצ'י: "קשה באמת לקרוא למישהו נשיא של שלום בזמן שהוא מלבה מלחמות אינסופיות, ועומד לצד פושעי מלחמה. מר טראמפ לא יכול להיות גם נשיא של שלום וגם נשיא של מלחמה – הוא חייב לבחור."