הזעם המרוכב... הנורמליזציה כניצוץ סמוי במחאות מרוקו

מרוקו חווה מאז סוף ספטמבר 2025 גל מחאות נוער חסר תקדים, שהפך במהירות לתופעה חברתית רחבה המכונה "מחאות דור ה־Z" או "GenZ 212". בתחילה, הדרישות היו פשוטות וישירות: שיפור שירותי הבריאות והחינוך, מאבק בשחיתות וצמצום הפערים החברתיים. אך שורשי המחאה עמוקים בהרבה — היא מבטאת תסכול מצטבר חברתי, פוליטי וכלכלי, ותחושת חנק קולקטיבית וחוסר צדק בחלוקת העושר וההזדמנויות.

אלפי צעירים יצאו לרחובות בערים כמו רבאט, קזבלנקה, אגאדיר, ווג’דה ותזניט, מתוך תחושת קיפוח ופער בין שאיפותיהם למציאות היומיומית. חלק מההפגנות הידרדרו לעימותים אלימים עם כוחות הביטחון, שהובילו למעצרים, פצועים והרוגים, תוך סתירה בין הנתונים הרשמיים לבלתי־רשמיים. המחאה בלטה בכך שהייתה מבוזרת לחלוטין, מאורגנת דרך רשתות כמו טיקטוק, אינסטגרם ודיסקורד — ללא הנהגה פוליטית או שיוך מפלגתי, מה שהאיץ את התפשטותה אך גם יצר קושי ביצירת אופק מו"מ.

מאחורי הזעם הגלוי מסתתרות בעיות מבניות: אבטלה גבוהה, קיפאון כלכלי, פערים בין צפון לדרום, כפר לעיר, ואובדן אמון חריף במוסדות כמו הפרלמנט, מפלגות ואיגודים מקצועיים. צעירי מרוקו שגדלו בעידן דיגיטלי פתוח, הפכו מודעים יותר למגבלות ההזדמנויות ורגישים לשחיתות ואי־שוויון — והרשתות החברתיות הפכו לבימת ההתארגנות, הביטוי והתיעוד שלהם.

בלב התנועה הזאת מצטלב הממד החברתי עם ממד לאומי עמוק. המרוקאים לא מוחים רק על תנאי המחיה, אלא גם על מה שהם רואים כ"פגיעה בריבונות הלאומית". אחת הסיבות הבולטות לתחושת זו היא התחזקות הנוכחות הישראלית במדינה מאז חתימת הסכם הנורמליזציה בשנת 2020. שיתופי הפעולה הביטחוניים, הצבאיים והמודיעיניים התעצמו, ההשקעות התרחבו, וחברות ישראליות נכנסו לתחומי מפתח בכלכלה המרוקנית — תופעות שעוררו חשש מהשפעה חיצונית על ההחלטות הלאומיות.

נוסף לכך, עלו נושאים כמו השבת רכוש יהודי ופיצויים לעולים ישראלים, שגררו במקרים מסוימים פינוי משפחות מרוקאיות מבתיהן — נתפסים ברחוב כחדירה לכבוד הלאומי וככניעה ללחצים זרים. אירועים אלה, שהתפשטו דרך מדיה חלופית, חידדו את התפיסה כי הנורמליזציה איננה רק מדיניות חוץ אלא איום פנימי על הריבונות.

הסבר הממשלה כי הנורמליזציה משרתת אינטרסים אסטרטגיים, בעיקר בסוגיית סהרה, לא שכנע את הציבור, שנותר רואה בה ויתור על עיקרון לאומי בסיסי. בכל פעם שישראל תוקפת את עזה, מתמלאים רחובות מרוקו במפגינים נגד הנורמליזציה — כפי שקרה במיוחד מאז תחילת ההשמדה בעזה ב־2023. הדימויים הקשים מהמלחמה הזינו את תודעת הנוער המרוקני, וקשרו בין מאבקם החברתי לבין מאבק רחב יותר נגד עוול ושליטה.

מכאן, המחאה הנוכחית אינה מנותקת מהסוגיה הפלסטינית — גם אם לא תמיד באה לידי ביטוי בשלטים. הדרישה לכבוד, צדק וריבונות משתלבת בחוט שדרה אחד: שחרור ההחלטה הלאומית מהשפעות חיצוניות ושחיתות פנימית. התודעה הפלסטינית הפכה למכנה משותף המאחד זרמים שונים — אסלאמיים, שמאליים, לאומיים ובלתי־תלויים — והרחיבה את בסיס המחאה תוך הענקת לה ממד מוסרי שמעבר לפוליטיקה היומיומית.

תגובת השלטונות שילבה הכרה בזכות להפגין עם דיכוי ביטחוני. בעוד הממשלה ניסתה להציג את ההפגנות כ"זמניות" או "מכוּוָנות", המציאות מראה שהן מבטאות תהליך עמוק יותר. החברה המרוקאית עוברת רגע של הגדרה מחדש של יחסיה עם השלטון, הזהות הלאומית ותפיסת הריבונות עצמה. ואם יימשך הניתוק הרשמי מדרישות הציבור — עלולה תנועה זו להפוך לגל חברתי רחב שיכלול מגזרים ואזורים נוספים.

ה"זעם המרוכב" שמרעיד את מרוקו כיום אינו תוצאה של כלכלה בלבד, אלא סיכום של תסכולים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים — המשלבים בין מפח נפש פנימי לתחושת השפלה מבחוץ. זהו ביטוי של דור שצמח בעידן של תקשורת פתוחה, שאינו מקבל הבטחות נדחות ודורש מדינה שמכבדת את כבודו ומייצגת את רצונו. בין דרישת הלחם לדרישת הריבונות, מתגבש במרוקו תודעה חדשה הקושרת צדק חברתי לעצמאות לאומית, ואת המולדת לעמדה כלפי פלסטין. כך הופכת המחאה הנוכחית לביטוי לשינוי עמוק בתודעה המרוקאית — ולקריאת השכמה למדינה שכבר איננה מסוגלת לגשר על הפער בין דימויה ה"מודרני" למציאות המשברית שלה.