הניצחון האבוד: כיצד נכשלה ישראל בהשגת מטרות מלחמת עזה

כשיצאה ישראל ממלחמת עזה מבלי להשיג את סיסמת "הניצחון המוחלט" שאותה קבע בנימין נתניהו כבר מימים ראשונים, התברר כי ישראל לא הצליחה לתרגם את הבטחותיה לתוצאות שטחיות או מדיניות ממשיות. המלחמה, שתוארה כ"קרב קיום" נגד תנועת חמאס, הסתיימה למעשה במציאות שונה: חמאס השארה פעילה פוליטית וצבאית, ויכולותיה להוות איום על ישראל נותרו, גם אם במידה משתנה.

מאז 7 באוקטובר 2023, נסיון נתניהו היה לבסס סיפור המבוסס על ארבע מטרות מרכזיות: חיסול חמאס, שחרור השבויים, הסרת האיום מרצועת עזה, והבטחת ביטחון הישראלים. עם חלוף החודשים, השתנה הנרטיב מתלהבות ניצחון לשיח הגנתי שמנסה להצדיק את המשך הלחימה על אף כישלונה בהגשמת מטרותיה. בתחילה, ממשלת ישראל אימצה שיח נקמני רועש שמצביע על ההרס הכבד בעזה כצורך ב"רתע טוטאלי" — אך אותו רתע לא התממש. להפך — המלחמה חשפה חולשות במערכת הצבאית והפוליטית במאבק מול ארגון בלתי קונבנציונלי המסוגל לעמידות ולגמישות.

בשלבים הראשונים, סיסמת "הניצחון המוחלט" שימשה לגיוס העם הישראלי ולחיבור האומה. אך במהרה הפכה לעול פוליטי, שכן נתניהו לא הצליח להציע הישגים מוחשיים שישכנעו את הציבור או את הקהילה הבינלאומית. כשהגענו לאמצע 2024, השיח הרשמי החל להשתנות: במקום "חיסול מלא של חמאס" נראו במשך הזמן ביטויים ריאליסטיים יותר כמו "פירוק יתרונותיה הצבאיים" או "חיסול תשתיותיה". שינוי זה לא היה סתם שינוי מילולי — אלא הכרה משתמעת באי־יכולת להגשים את המטרה הראשונית: סיום ממשלת חמאס בעזה.

ברבעון הראשון של 2024, החל נתניהו לטעת את רעיון המלחמה הממושכת, תוך חזרה על כך שהשגת המטרות דורשת זמן ומשאבים רבים, וש"ניצחון" אינו עניין של שבועות. עם המשך הדימומים האנושיים והכלכליים ובלחץ מחאות בינלאומיות על הטבח, הממשלה פנתה לקשר המלחמה לנושא השבויים כדי להקל על הלחץ הציבורי. כך הפך השיח על שחרור השבויים לתנאי להכרזת הפסקת אש, מה שאפשר לישראל להצדיק את המשך המבצעים בלי התקדמות לכיוון הכרעה.

אבל מהר מאוד התמודדה התקשורת עם סבך חדש: המבצעים הצבאיים לא שחררו את כל השבויים, וחמאס לא ויתרה על עמודי התווך שלה הפוליטיים והצבאיים. ככל שהמשא ומתן הלא־ישיר התקדם, ישראל נאלצה להסכים לעסקאות חלקיות, מה שהחליש את נרטיב ה"הכרעה המוחלטת". בעומתו, יצאה ההתנגדות מהמלחמה עם יכולת סימבולית לכפות מסגרות שטחיות ופוליטיות שלה — מה שהיכה בעוצמה בחריפות בכבודו של הצבא הישראלי ובדימוי ההרתעה שבנה לאורך שנים.

למחצית 2025, סיסמת "הניצחון המוחלט" הפכה לשיח חוזר חסר תוכן, המיועד יותר להרגעת זעם פנימי מאשר להביע חזון ממשי. בפועל, המטרה העיקרית הייתה להגיע להסדר זמני שישיב את השבויים ויוצג כהישג לקראת בחירות, בתוספת הבטחות מעורפלות אודות "ניהול המצב שלאחר המלחמה". נתניהו ניסה לנצל תוכניות אמריקאיות — כמו יוזמת טראמפ בעזה — כדי להציגן כמסווה פוליטי המאפשר סיום הלחימה בלי הכרזת מפלה. אך מהלך זה לא הצליח להסתיר את העובדה שהכישלון היה ממשי.

ישראל נכשלת בהשגת אף אחת ממטרותיה המוצהרות: לא הצליחה לכפות על חמאס לפרק את נשקה, לא שלטה שליטה ביטחונית מקיפה ברצועה, ולא ייסדה רשות חלופית שמפעילה שלטון בעזה. רחוקה מכך — דימוי ההרתעה האזורית יכול היה להיחלש עם מעורבות חזיתות אחרות במאבק — מלבנון ועד תימן ועיראק — מה שהפך את מלחמת עזה לפרק בתוך סכסוך רחב שלא הצליחה תל אביב להכיל.

בניתוח הסופי, מסע המלחמה והשינויים בנרטיב נתניהו מראים שמטרות המלחמה שימשו כלי להצדקת המשך הלחימה, וישראל נלחמה במערכה בלי חזון סיום ברור. בכל פעם שנכשל מטרה — היא הוגדרה מחדש כדי להסתיר את הכישלון — עד שנקלעה למציאות פוליטית וביטחונית שלא מאפשרת הכרזת ניצחון ולא מבקשת נסיגה מכובדת. כך הסתיימה המלחמה בהסכם עם חמאס, לא עליה — מה שמחזק כי הכוח הצבאי, כמה שיהיה חזק, אינו מביא לניצחון פוליטי מול תנועות התנגדות מושרשות.

הכישלון של ישראל במלחמת עזה אינו נמדד רק במספר היעדים שהושגו — אלא בכישלונה לשנות את המשוואה עצמה: חמאס לא הובסה, עזה לא נשלטה, החברה הישראלית יצאה מחולקת יותר, ובעודן חיזקה משרעת ההתנגדות בתודעה הערבית והאזורית. נתניהו ביקש מלחמה שתחזיר את כבוד ישראל — אך זכתה להיות מלחמה שחשפה את חלשותה.