מחיר היוהרה: המלחמה שטרפה את כלכלת ישראל

ישראל ניצבת כיום בפני אחד השלבים המסוכנים ביותר של שחיקתה הכלכלית מאז הקמתה, אחרי שהסתבכה מלחמת ההשמדה בעזה עם שינוי בעמדות הבינלאומיות, ובמיוחד האירופאיות, משותפות אל חרם. פעולה צבאית ברוטלית העלתה לחשיפה פוליטית וכלכלית עמוקה — הבידוד מקיף את ישראל מכל צד, ותמונת “המדינה המשגשגת” הפכה לכלכלה רועדת, שחיה על הלוואות, על חוזים שבוטלו, ועל אמון פיננסי שמתפוגג. המלחמה, שאמורה הייתה לשקם את ההרתעה של ישראל, שינתה אותה להגדרה כמדינה פרובוקטיבית שהחוקים הבינלאומיים מופרים בשם זה, והיום היא נשפטת בשפה שהיא עצמה יצרה: הכלכלה.

החרם החל כסמל דרך קמפיינים אמנותיים ותרבותיים, אך במהרה התרחב לכלכלה ממשית. חברות אירופיות גדולות הפסיקו לייבא מוצרים ישראליים, וממשלות פועלות תחת לחץ ציבורי חסר תקדים — מה שהוביל חלק מהן לבטל חוזי הבטחון בשווי מיליארדי דולרים. פגישות מסחריות נערכות בסתר, חוזים נמחקים מאתרי האינטרנט מחשש לזעם הציבור. במקביל, הייצוא הענפי ירד בתחומי החקלאות והטכנולוגיה, והמותג הישראלי הפך לנטל מסחרי, בעוד סוכנויות דירוג פוחדות מהתרסקות האמון במערכת הפיננסית, בשל הגירעון ההולך וגדל והחוב הציבורי שנבע מהוצאות צבאיות מופרזות.

באירופה, מצב הרוח משתנה במהירות. תל אביב אינה עוד שותפה מועדפת, אלא נאשמת בפשעי מלחמה. האיחוד האירופי מתחיל לדון באופן פומבי בהשעיית הסכמי מסחר, ושרי ממשלת נתניהו מאוימים בסנקציות אישיות. מדינות כמו ספרד, בלגיה ואירלנד עברו את הגבול הסמלי — הכירו בפלסטין וקפאו או ביטלו חוזי נשק עם ישראל, בעוד פורטוגל וצרפת לחצו להפסיק את יצוא הנשק ולשקול מחדש את היחסים. התרחיש הזה הפך לאינדיקטור עמוק יותר: ישראל מאבדת אחד מעמודי התווך ההיסטוריים שלה — ההכרה המערבית בה כחלק מ“העולם המתוקן”.

הסיכונים אינם נעצרים בגבולות הכלכלה — הם חוצים אל מבנה ישראל עצמה. אובדן השווקים האירופיים משמעותו אובדן המקור העיקרי למטבע חוץ ולטכנולוגיה מתקדמת. עם החרם האקדמי והתרבותי שגדל, ישראל מאבדת את מה שקראה “הון מוסרי”, בעוד שהלחץ הפנימי הולך וגובר עם עליית המחירים, עליית האבטלה וירידת ערך השקל. הכלכלה הישראלית, שבנתה עצמה על פתיחות וייצוא, נמצאת כעת בסכנת סגירה ודעיכה, בעוד שהמדינה נחלשת במימון צבאיה ומוסדותיה הביטחוניים ללא תמיכה חיצונית.

המעבר האירופי לא קרה סתם — הוא הצטבר במהלך שנה של זעזוע אנושי בעזה. תמונות ההרג וההרס דחפו את הציבור המערבי להעמיד את ממשלותיו לדין, בעוד שהאיחוד האירופי נראה כמי שאינו מצליח לגשר בין פלספי זכויות האדם לבין תמיכתו ב״בעל ברית״ שביצע פשעים נגד האנושות. חשיפה מוסרית זו יצרה צורך אירופי למתווה מחדש, ובריסל החלה למתוח ריחוק מוושינגטון ולפתוח פתח לסנקציות על ישראל בדומה לאלו שהוטלו על רוסיה. כך, זו אינה עוד שאלה של “לחץ פוליטי” אלא תהליך שינויי שמגדיר מחדש את היחסים בין אירופה לישראל.

השלכות הכמותיות של המשבר קשות מאוד: הפסדים בהיקף מאות מיליוני דולרים, חוזים שבוטלו העולים על מחצית הייצוא, ירידה בדירוג האשראי, ואפשרות לירידה של כ־13% בתוצר המקומי הגולמי, לפי הערכות של כלכלנים ישראלים. עם החרם המתפשט, עלויות ההובלה והביטוח גדלו, ועובדי נמלים במדינות שונות סירבו לטפל במוצרים ישראליים. אפילו קרנות השקעה גדולות, כגון קרן הריבוע הלאומי של נורווגיה, החלו למכור נכסים שלהן בחברות ישראליות — סימן ליציאה כלכלית רחבה שעלולה להעמיק את המצור.

תגובת הממשלה הגיעה בדרך הרגילה: הכחשה של המציאות ועטיפת המשבר בדברי “הסתמכות על עצמנו”. נתניהו קרא להקטין את התלות בשווקים חיצוניים, להרחיב ייצור מקומי, לפתח תעשיות צבאיות ככלי “לשגשוג כלכלי עצמי” ולפתוח שותפויות חלופיות באסיה ובאפריקה. אך זו גישה שקרובה יותר לכלכלת חירום מתוכנית בעלת חיים. ישראל היא מדינה שנבנתה על טכנולוגיה חוצה גבולות והשקעות מערביות, וכל עזיבה של המערכת העולמית פירושה ניתוק ממקורות הכוח שעליהם היא נבנתה. לכן, כלכלנים ישראלים טוענים כי מה שנטען על ידי נתניהו איננו פתרון אלא “התאבדות כלכלית” שתהפוך את ישראל ל״ספרטה ענייה״, כפי שהביע פורום העסקים הישראלי.

בתוך הארץ, הביקורות מתגברות בעוצמה. איגודים מזהירים מקריסת הקנייה, קולות בקרב האקסקלוסיבים הכלכליים מדברים על “תהום חברתית” שאליה מובילות מדיניות המלחמה. איש העסקים אביגדור ליברמן כינה זאת “מעבר למדינה ממדינות העולם השלישי”, בעוד אנליסטים ציינו כי אובדן השוק האירופי, שעומד על 14.8 מיליארד דולר, י paralyses את תעשיות הביטחון. והחברה עצמה מתחילה להרגיש את עול הבידוד דרך האינפלציה, עליית המחירים וירידת השירותים. וביעדר כל חזון פוליטי לסיום המלחמה או לשיקום האמון, מתבססת האמונה שישראל נכנסה לשלב של מיתון כרוני.

במהות, המשבר חושף את גבולות הפרויקט הישראלי עצמו: ישראל שחיה על כוח חיצוני, מאבדת אותו ככל שהיא משתמשת בו לרעה. הכלכלה שפרחה בזכות הקשר עם המערב, נענשת היום על ידי המערכת שיצרה אותה, אחרי שעברה את הקווים המוסריים והפוליטיים בעזה. כך, הבידוד הכלכלי הופך למראה של בידוד פוליטי, ומוקצרת משוואת הקיום של ישראל לשאלה אחת: האם תוכל ישראל, שנבנתה על בסיס מלחמה, לחיות בלעדיה?

התשובה נגלית במספרים ובעמדות הבינלאומיות שמתמוטטות בזה אחר זה. ישראל עומדת כעת בצומת היסטורי; או שהיא תחדש את מבנהה האגרסיבי ותשתלב במערכת עולמית המחויבת יותר למשפט, או שהיא תמשיך בדרך שתוביל לבידוד כולל ולקריסה איטית של הלגיטימיות, הכלכלה והחברה שלה. המלחמה כבר אינה חזית צבאית בעזה בלבד, אלא מאבק פתוח בין ישראל שמכלה עצמה באלימות, לעולם שמתחיל לגלות שההרעה האמיתית לא נמדדת בטילים — אלא ביכולת להישאר נגיש במדינות האומות.