למה ישראל לא פלשה לדרום לבנון?

מאז פרוץ העימותים בגבול לבנון בעקבות 7 באוקטובר, עלו קולות בישראל שקראו להחזיר את לבנון לעידן פרהיסטורי, ולבצע כיבוש של הדרום כדי להרחיק את חיזבאללה מהגבול. בשדה הפוליטי והצבאי הישראלי נשמעו סיסמאות של ניצחון מהיר והקמת אזור חיץ בעומק של עשרות קילומטרים בתוך לבנון.

אך מה שהתרחש בשטח היה שונה לחלוטין. ישראל לא הצליחה לבצע כיבוש נרחב ונשארה על קו המגע בלבד, ונאלצה להיכנס למסלול משא ומתן דרך האמריקאים והאירופים כדי למצוא הסדרים שיבטיחו רגיעה בגבול הצפוני. כל זאת התרחש לאחר חיסולו של המנהיג חוסן נצראללה ורוב ההנהגה של חיזבאללה. השאלה היא: מדוע ישראל לא העזה לפלוש לדרום, בעוד שהיא לא היססה אף פעם להפציץ את עזה, לכבוש אותה ולהיכנס לסוריה?

ראשית: ההרתעה הצבאית של חיזבאללה

הסיבה המרכזית נעוצה במערך ההרתעה שחיזבאללה בנה במשך שני עשורים. החיזבאללה, שצבר ניסיון קרבי מאז שחרור לבנון ב-2000 והוכיח את יכולתו במלחמת לבנון 2006, פיתח את ארסנל הטילים שלו בצורה מרשימה בעשור האחרון. ההערכות הישראליות מדברות על למעלה מ-150 אלף רקטות, כולל מאות רקטות מדויקות, לצד רחפנים חמושים, יכולות מתקדמות במלחמה אלקטרונית ורחפנים לאיסוף מודיעין. כל פלישה קרקעית לדרום עלולה לפתוח את השמים הישראלים למטח רקטות שכביכול לא ניתן ליירט באמצעות כיפת ברזל או כטב"מ "דוידסלינג".

סיכון ישיר זה לערים ולמוקדים אסטרטגיים הביא את הצבא הישראלי להיזהר מאוד בחישוביו. במקום מבצע קרקעי מכריע, ההנהגה הישראלית בחרה בהפצצות אוויריות, חיסולים ממוקדים והימנעות מלהיגרר למלחמה קרקעית ארוכה ויקרה. בכך ברור כי מערך ההרתעה שחיזבאללה בנה נותר חזק ומוחשי במוח הישראלי.

שנית: העדינות של החזית הפנימית הישראלית

הגורם השני הוא הרגישות של החברה הישראלית, שחיה כבר כמעט שנה תחת איום רקטות מעזה, לבנון ותימן. החברה אינה מסוגלת לשאת את ההשלכות של מלחמת התשה ממושכת. ניסיונות העבר הוכיחו שחיזבאללה מסוגל לשתק נמלים, לפגוע בשדות תעופה ולגרום לעשרות אלפי תושבים לעזוב את הישובים הצפוניים.

כבר בחודשים הראשונים לעימות נרשם גל עזיבה חסר תקדים מהישובים סמוך לגבול, מה שהפעיל לחץ עצום על הממשלה. מצב זה הפך כל החלטה על פלישה לדרום למסוכנת, שכן תגובת חיזבאללה באמצעות רקטות תכביד על הציבור ותפגע ביכולת הממשלה לנהל את העימות. חיזבאללה הפך לאיום אסטרטגי על המבנה הכלכלי והחברתי של ישראל, ולא רק לאיום צבאי בגבול.

שלישית: המערך האזורי – מלחמת 12 הימים

הגורם השלישי שמנע את הפלישה הוא ההקשר האזורי. חיזבאללה כבר לא פועל לבדו, אלא כחלק ממערך מאוחד מישראל עד איראן. מערך זה הוכיח בשנה האחרונה יכולת תיאום ולחץ בו זמנית: תימן סגרה את ים סוף מול ספינות ישראליות ואמריקאיות, עיראק ביצעה פעולות איכותיות נגד בסיסים אמריקאים, ואיראן ביצעה מבצע "ההבטחה הנאמנה" ששיגר מסרים ברורים לישראל ולבעלי בריתה.

ישראל מודעת לכך שכל הרפתקה משמעותית בלבנון לא תישאר מוגבלת לשם, אלא תפתח חזיתות נוספות. בהתחשב בכך שצבא ישראל מתמודד כבר עם אתגרים בעזה, הרחבת העימות ללבנון ואולי גם לעיראק, תימן ואיראן עשויה להוביל למלחמה אזורית כוללת. לפי ההערכות הישראליות והאמריקאיות, תרחיש כזה עלול להביא לקריסה כלכלית וחברתית בישראל, מה שהנהגה פוליטית מנסה להימנע ממנו, במיוחד לאחר מלחמת 12 הימים נגד איראן, שהציבה גבולות ברורים להרתעה.

הסכם כעקיפה פוליטית

בהתבסס על שלושת הגורמים הללו, ניתן להבין את ההסכמות האחרונות בין ישראל ללבנון כהסכמה פוליטית סביב מערך ההרתעה. ישראל, שלא הצליחה להשיג את יעדיה בשטח, מנסה דרך לחצים פוליטיים ותיווכים בינלאומיים להשיג הישגים אחרים: ריכוז נשק בידי המדינה הלבנונית, פירוק תשתיות חיזבאללה ומניעת אספקה צבאית מאיראן. אך מסלול זה מתמודד עם קשיים גדולים, שכן חיזבאללה אינו רואה עצמו כתנועה פנימית שניתן לנטרל על ידי החלטה ממשלתית ריקה, אלא כחלק מפרויקט אזורי שבו המאבק בישראל הוא מחויבות אידאולוגית ואסטרטגית.

מערך ההרתעה נמשך

לסיכום, ישראל לא פלשה לדרום לא משום שהיא לא רוצה, אלא משום שהיא לא יכולה. מערך ההרתעה שחיזבאללה בנה באמצעות דמו, יכולות צבאיות ותמיכה ציבורית ואזורית רחבה, מנע את התקדמות הצבא הישראלי. למעשה, ניתן לראות בהסכם המוצע גם הכרה בלתי ישירה בכישלון הצבאי של ישראל, וניסיון להשיג מהלך באמצעות משא ומתן.

מערך ההרתעה נשאר הערובה למניעת מלחמה כוללת, והוא שהכתיב לישראל את הצורך להתקיים לצד חיזבאללה בגבול או לקחת סיכון בלתי נסבל בפלישה לדרום. כל ניתוח אובייקטיבי מראה כי כוחו של חיזבאללה לא פחת – להפך, הוא זה שכפה על ישראל לגבות צעד אחורה ולחפש פתרונות פוליטיים שיחסכו לה מבוכה מול הציבור ובעלי בריתה. סוריה מהווה דוגמה חיה לכך.