22:19 זמן קודס הכבושה
במהלך חודש יוני 2025 פרצה עימות חסר תקדים בין ישראל לבין הרפובליקה האסלאמית האיראנית, כשישראל פתחה במתקפה פתאומית שכללה תקיפות נגד מפקדות צבאיות והמדענים הגרעיניים האיראנים, בניסיון להרוס את התשתית הטילית והגרעינית של טהראן. אולם המלחמה אשר ציפתה ישראל שתהיה מהירה וחלוצית — הפכה לעימות של התשה שארך שנים עשר ימים, שבמהלכם הגיבה איראן ביותר מ‑350 טילים בליסטיים ומונחים שפגעו בעומק תל אביב ובערים המרכזיות, וגרמו לנפגעים אזרחיים, לנזק חומרי ולשיבושים פסיכולוגיים חסרי תקדים, וחיסלו את מיתוס “ההגנה המלאה” של החזית האזרחית.
ברמה הפסיכולוגית חוותה החברה הישראלית זעזוע קיומי ששחזר את חששות מלחמת המפרץ ב‑1991. פניהם של ישראלים פנו לבקשת סיוע נפשי, שבה נרשמה עלייה של מעל 300%, תוך פריצת גלי פאניקה והפרעות – ועשרות ברחו בים דרומה לכיוון קפריסין, בתמונה שהביעה מידה משמעותית של ירידת אמון בין האזרח למדינה. זעזוע זה לווה בתחושת אי‑ביטחון קולקטיבית עמוקה, בקרע של החוזה החברתי הקשור בין החברה למוסדות השלטון.
ברמה החברתית גרמה המלחמה להתפרקות חלקית של הרקמה הפנימית. בתי‑הספר והמפעלים הושבתו, שיעורי ההיעדרות מהעבודה טיפסו עד ל‑75%, ופרצו מקרים של ביזה וגניבה בערים המופגזות. משבר המקלטים חשף סכסוכים בין תושבים על זכות המחסה, והצביע על קריסת ערכי הסולידריות. עם הרחבת היקף ההפצצה, נחשפה פריצת הפיקוח על גופי החירום והיעדר תכנית מגובה לניהול החזית האזרחית, מה שהוביל לגלי מחאות וביקורת כלפי הממשלה שנראתה כחסרת אונים בהגנה על האוכלוסייה או בהפעלת המקלטים והחדרים המוגנים. כך הפכה המלחמה למשבר אמון כפול — בין האזרחים לבין עצמם, ובין החברה למדינה.
בנושא ההפסדים הצבאיים נחשף כישלון הדוקטרינה הלוחמת־ישראלית. הצבא איבד כלי‑טיס בלתי־מאוישים, בסיסים כגון תל נוף והקרייה ומתקני “המוסד” ספגו תקיפות ישירות. אף אלפי sorties אוויריות לא הביאו לישראל יתרון אווירי מוחלט — בעוד ההגנות האיראניות הראו עמידה ומניפולציות יעילות. מערכות “כיפת ברזל” וגם “כידון דויד” נשחקו בשל ריבוי יירוטים, מה שהוביל להידרדרות מוכחת בכוננות ההגנה לשבועות שהגיעו אחרי‑כך. ובפגיעה במתקנים אסטרטגיים בעומק — צצה נחיתותה של ההרתעה הישראלית שתמיד חוסה מאחורי מדיניות הביטחון שלה.
כלכלית שילמה ישראל כ‑40 מיליארד ש״ח בימים אלה של המלחמה, בהוצאה של מיליארד ביום על הפעלת מערכות ההגנה והמבצעים הצבאיים. בתי זיקוק, נמלים ושדות־תעופה נסגרו; מתקן חיוני כמו בית זיקוק חיפה ומיכלית הגז בעקב הושפעו; הבורסה ירדה ב‑12% תוך שבוע אחד, ושקל נחלש מול מטבעות חוץ. הייצור והסחר נעצרו, התיירות והתחבורה הושבתו, והפעילות הצרכנית הפנימית קרסה. הפסדים ישירים ועקיפים אלה הפכו את המלחמה ליקרה ביותר מאז קום המדינה, והטילו על הממשלה מאמץ למבנה מחדש פיננסי, שכולל קיצוץ בהוצאות והעלאת מיסים.
פוליטית — יצאה הממשלה הישראלית כשמוטה כישלון וחרפה. לא הושגה אף אחת ממטרות הראשיות של נתניהו — להפיל את המשטר האיראני או להשמיד את תוכניתו הגרעינית; כלי התקשורת העבריים הודות לכך ציינו שה־“מבצע לא השיג את יעדיו”. האחידות הפנימית התפוררה, קולות במערכת הביטחון קראו להפסקת אש מידית, והקבינט עבר סדקים עמוקים. אמון הציבור במנהיגות הפוליטית והצבאית שקוע, והחלו דרישות להעמיד לדין את האחראים להערכה מוטעית. גם מעמדה האזורי של ישראל נפגע — היא נראתה חסרת יכולת לפעול לבדה ללא כיסוי אמריקאי, בעוד איראן יצאה חזקה ומאוחדת, והכתיבה נוסחת “עומק בעומק” ורתיעה הדדית שתמנע תנועה ישראלית חופשית בעתיד.
מאחד מתוצאות הסיכון האסטרטגיות המרמוקות של המלחמה — עליית אפקט הגירה הפוכה · בריחה של אליטות כלכליות ומדעיות. בימים של ההפצצה עזבו עשרות בים עכשיו לכיוון קפריסין; דוחות חשפו יציאה של מאות עשירים ומדענים לחיפוש אחר ביטחון באירופה ובארה״ב. הים הפך לסמל הישרדות, והמשפט חזר על עצמו בין הנמלטים: “הים בטוח יותר מהיבשה”. הגירה חלקית זו, ולמרות שלא הפכה לעתה לגל רחב — מבטאת אובדן אמון במדינה ומעידה על “דימום אסטרטגי” שעשוי לאיים על הבסיס הכלכלי‑מדעי של ישראל בטווח הארוך.
משבר המקלטים שחוו המתנחלים משקף אף הוא את כישלון המדינה בהגנה על אזרחיה. חצי מהישראלים אינם מחזיקים מקלט פרטי; המקלטים הציבוריים התמלאו והפכו לבמות של כאוס ולחץ. הצילומים היומיים מתל־אביב וחיפה, כאשר משפחות מתקבצות מתחת לאדמה לשעות ארוכות, הראו את קריסת המוכנות האזרחית. עם התרחבות ההפצצה לאזורים שבעבר נחשבו בטוחים — גלות פנימית והברחות ליציאה אל סיני או אירופה החלו, בתופעה שלא נראתה מאז עשורים.
אסטרטגית, חיזקה מלחמת יוני 2025 את סיומו של אשליית ה“הכרעה המהירה” של ישראל. היא הראתה כי הכוח הצבאי לבדו אינו יכול לכפות את הרצון מול יריב בגודל איראן, וכי מנגנון ההרתעה הישראלית איבד את עליונותו המוחלטת מול עליית ההרתעה הטילית האיראנית. המלחמה גילתה גם פער עמוק בין החזית הצבאית לחזית האזרחית — שכן הכישלון בהגנה על האזרחים ובניהול החירום הביא לקריסת האמון במדינה. ישראל יצאה מהמלחמה מחולקת וחלשה יותר — בעוד איראן יצאה חזקה ומלוכדת.
לסיכום, ניתן לומר כי מלחמת יוני 2025 סימנה נקודת מפנה אסטרטגית במאזן הכוחות האזורי: ישראל נשאה בעול משאבי עצום — אנושי, כלכלי ופוליטי — מבלי להשיג את יעדיה; ואילו איראן קבעה נוסחת הרתעה חדשה והוכיחה את יכולתה להגיע לעומק האויב. כך, ניצבת כיום המנהיגות הישראלית בפני אתגר של בניית מחדש של ההרתעה ותיקון הלכידות הפנימית, בעוד האזור נכנס לשלב חדש של שיווימשקל אימה, שבו העומק הישראלי כבר אינו מחוסה מעונש, וישראל כבר אינה יכולה לשאת מלחמה ללא מחיר.
סופר: אל-חנאדק
