רולטה בגרסה אמריקאית: כפייה על מו*ות איטי

משחק ארצות־הברית שמתקיים היום בזירת לבנון שואף לעצב מחדש ולשרטט את התפקידים והסמכויות באזור. על השולחן הלבנוני מונחות בחירות מחנקות ומציאות של אפשרויות מוגבלות — באמצעותן שואפות ארה״ב להעביר מסר שאין פתרון למצב הקיים אלא באמצעות ביצוע מהלך מוגבל שהיא מציעה — הכולל מסירת נשק חיזבאללה למדינת לבנון ללא ערבויות ממשיות — ואפילו ללא חימוש לצבא — ובנוסף חתימה על הסכמי שלום עם ישראל, שמשאירים את לבנון שבויה בתלות ומגבילים את החלטתה הריבונית. גרסה זו של “הרולטה הפוליטית” האמריקאית מאלצת את המדינה לבחור בצעד שמשרת את החוץ, כאשר כל מהלך מנוצל לחיזוק האינטרסים של ישראל ולהחלשת יכולת ההתנגדות לארגן מחדש את שורותיה לאחר העימות. כך הופכת לבנון למעבדה לפירוק כוחות האזור שלב אחר שלב — מהזירה הלבנונית אל עזה ומשם לשאר הזירות — במסגרת תכנית מדויקת המשלבת לחץ צבאי, דיפלומטי ופוליטי להכפפת ההחלטה הלבנונית.

ההתחלה מלבנון

במאמר שפורסם היום בעיתון העברי "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "בלי הכרעה בלבנון — לא תיתכן הכרעה בעזה", הוצגה תפיסה אמריקאית־ישראלית הרואה בזירות כגוף אורגני אחד, שבו אין דרך להפריד את מהלך "פירוק הנשק" בעזה ממאזן הכוח בלבנון. מההיבט הזה, חיזבאללה מהווה עבור ישראל מכשול מרכזי: "כישלון בפירוק נשק חיזבאללה יטרוף את הקלפים ויחסל כל סיכוי למהלך דומה בעזה". ההנחה הזו מבוססת על כך שנוכחות של כוח חמוש מגובש בצפון מהווה חיפוי ותמיכה מוראלית ולוגיסטית שמחזקת את חמאס ומייקרת את מחיר כל ניסיון לפרק את עזה מנשקה. המאמר טוען ש"איראן טיפחה תיאום הדוק בין חיזבאללה לחמאס — פוליטית וצבאית", ושהתיאום התעצם במהלך המלחמה, מה שהפך את "הציר בין לבנון לעזה לברור יותר מאי פעם". מכאן, ההתנגדות אינה רק כוח צבאי — אלא רעיון מושרש פוליטית וציבורית; ולפיכך כל תוכנית פירוק נחשבת בלתי־אפשרית. במילים אחרות, לבנון היא המפתח — והוצאתה מהמשוואה היא תנאי הכרחי להצלחת כל מהלך אמריקאי־ישראלי לשינוי מאזן הכוח.

השפעת “מבצע שיטפון אל־אקצא”

האחדות בזירות שהודגשה במהלך "שיטפון אל־אקצא" הייתה גורם מרכזי שחייב את ישראל ואת תומכיה לשנות את חישוביהם. התמיכה מהחזית הלבנונית ומהזירות של ציר ההתנגדות כמו תימן ועיראק לעזה, הדגימה יכולת תיאום פוליטית ומבצעית — ויצרה דינמיקת הרתעה עקבית שגרמה לישראל להפסדים ביטחוניים ואסטרטגיים שלא נלקחו בחשבון. תמיכת כוחות ההתנגדות בעזה גם חשפה את חולשתן של מדינות ערב — שהתברר שהן אינן מסוגלות למלא תפקיד משמעותי, לאחר שכבר מזמן נורמלו את יחסיהן עם ישראל. תוצאה זו הביאה למסקנה בירושלים ובוושינגטון שאין אפשרות לפתור את סוגיית עזה מבלי להתמודד עם לבנון ושאר הזירות, שכן נוכחות חיזבאללה כמשתנה בלתי־נשלט הופכת כל ניסיון חד־צדדי לעימות רב־חזיתי. מכאן נולדה השאיפה האמריקאית לפרק את הזירות, בזה אחר זה, כדי לנתק את קשרי התיאום ולהחליש את יכולתן לפעול יחד — כפי שקורה כעת בלבנון.

לבנון מול הרולטה האמריקאית: בין התאבדות לסירוב

האפשרויות שעומדות בפני לבנון כיום הן מלכודת: או שתוותר על נשקה — ותלך אל התאבדות שבה תיקבר שארית הריבונות והכבוד הלאומי, או שתחתום על הסכמי שלום שמבטיחים יציבות אך פותחים פתח לשעבוד מתמשך — מה שיהפוך את המדינה לזירה של השפעה כלכלית ופוליטית הנתונה לתנאי חוץ. בשני המקרים — לבנון תאבד את עצמאות החלטתה ותהפוך לכלי בתוך משוואת ביטחון אזורית שנכתבת בוושינגטון ובירושלים. אך קיימת אפשרות שלישית — זו שארצות־הברית מנסה להוציא מהמשוואה: אפשרות הסירוב. סירוב לבנוני להיכנע לתכתיבי הפירוק, ובמקום זאת עיצוב מחדש של עמדתה הלאומית לפי סדר עדיפויותיה שלה. סירוב כזה יכול להתבסס על ארבעה עמודים: מדינית — חיזוק זכות המדינה לקבוע את מדיניותה ללא אפוטרופסות; ציבורית — גיוס פנימי סביב תפיסת ביטחון לאומי כולל, שאינו בידי מפלגה אחת בלבד; אזורית — הרחבת רשתות הברית שיוצרות הרתעה ומשמרות עצמאות; ודיפלומטית — הפעלת ערוצי מו״מ מגוונים שמנטרלים את המתווך האמריקאי ומונעים ריכוז הפתרונות בידי צד אחד. רק כך תוכל לבנון לצאת ממשחק הרולטה האמריקאית כישות ריבונית שמכתיבה את כללי הישרדותה — במקום להיכנע לתרחיש המוות שמוכתב לה מבחוץ.