23:49 זמן קודס הכבושה
מצרים שואפת בימים אלו לקדם נוסחה חדשה תחת הכותרת "קיפאון אסטרטגי" במסגרת ההסכם שעל פי הדיווחים צפויה היא לחסות עליו בין לבנון לישראל. לפי מה שפורסם בתקשורת הישראלית, התוכנית מבוססת על השארת נשק חיזבאללה תוך מניעת השימוש בו או פיתוחו, במסגרת הבנות זמניות שיתבצעו בחסות מצרית ויפוקחו בדרכים עקיפות. הרעיון הזה, שלכאורה נראה כניסיון "להקפיא" את ההתקפות על לבנון, מסתיר בתוכו למעשה הודאה בכישלונן של כל היוזמות הקודמות שנועדו לפרק את חיזבאללה מנשקו או לנטרל את השפעתו לחלוטין.
מושג "הקיפאון האסטרטגי" בהקשר המצרי
הקיפאון האסטרטגי, כפי שמגדירה אותו קהיר, איננו אומר פירוק הנשק או פירוק היכולות הצבאיות, אלא הפיכתו לאמצעי הרתעה סטטי – כלומר, שמירת הארסנל מבלי להפעילו. כלומר, חיזבאללה שומר על הנשק שלו אך נמנע מלהרחיב או להפעיל אותו, אלא במצבים חריגים שייקבעו מראש או ינוהלו פוליטית.
מושג זה משקף את הגישה שאותה מקדמת מצרים מזה שנים – שימור המצב בשטח מבלי הכרעה ברורה של אף צד, עד אשר תבשיל מציאות להסדר רחב יותר. אך למעשה, מדובר בפתרון זמני בלבד, כמו מי שמנסה להקיף את האש מבלי לכבותה – דבר שאינו בר קיימא, שכן האש תתפשט.
בין קבלה לדחייה: עמדת חיזבאללה
עקרונית, קשה לדמיין שחיזבאללה יקבל תכתיב של "קיפאון אסטרטגי" שמגביל את פעולתו ההתנגדותית – במיוחד כל עוד נמשכות ההתקפות היומיות בדרום לבנון. הפילוסופיה של חיזבאללה מבוססת על הרתעה דרך פעולה ולא דרך קיפאון – הכוח של נשקו נובע מהיותו מוכן וזמין.
יחד עם זאת, חיזבאללה מבין את רגישות הרגע האזורי. כל מהלך לעבר הסלמה עלול לשמש כתירוץ למלחמה רחבה נגד לבנון – וזה דבר שחיזבאללה מנסה למנוע מאז תום המלחמה האחרונה, מתוך רצון לשמור על יציבות המדינה ותושביה. לכן, ייתכן שחיזבאללה יראה ביוזמה המצרית כתמרון זמני לרגיעה ולא כהסכם מחייב, במיוחד אם תכלול הכרה מרומזת בזכותו להחזיק בנשק.
מן ההיבט הפנימי, הרעיון מאפשר לחיזבאללה לארגן מחדש את פריסתו בלבנון – מה שמחזק את טענתו שהנשק איננו מופנה כלפי פנים, אלא מהווה אמצעי הרתעה נגד ישראל. זהו נרטיב שחיזבאללה מקדם זה שנים כלפי גורמים מקומיים ובינלאומיים.
אך ישראל היא זו שעלולה לדחות את הרעיון ולפחד ממנו – היא רואה בתקופה כזו זמן שבו חיזבאללה ישקם את יכולותיו וירחיב את חופש הפעולה שלו. מבחינת ישראל, קיפאון אסטרטגי איננו ערובה ביטחונית, אלא זמן התאוששות עבור חיזבאללה, ולכן מהווה מקור לדאגה.
יכולת יישום מול המשך ההסלמה
הבעיה המרכזית ביוזמה זו היא בשאלת מימושה – כיצד ניתן לדבר על קיפאון אסטרטגי בעוד לבנון סופגת תקיפות יומיומיות, חיסולים ופגיעות בדרום, בבקאע ובאזור הדאחיה?
קיפאון אמיתי מניח מצב של רגיעה הדדית – לא עמידה בהסכם מצד אחד בלבד, בעוד ישראל מפרה אותו מדי יום. כל מי שמדבר על רגיעה – עליו לחייב את ישראל בה, לא את לבנון בלבד.
בנוסף, קשה מאוד לפקח בפועל על נושא "פיתוח הארסנל של ההתנגדות" – הוא אינו מערכת היררכית אחת אלא רשת מבוזרת שקשה לפרקה, במיוחד לאחר שהפכה לחלק מהתודעה והארגון של פעילי חיזבאללה.
כישלון פירוק הנשק – ניסיון חדש
למעשה, ניתן לראות ביוזמה המצרית כהודאה בכישלון פרויקט פירוק חיזבאללה מנשקו. מאז 2006 ניסו ארה"ב וישראל, לצד כוחות לבנוניים מסוימים, להפוך את החלטה 1701 לכלי לפירוק כוחו של חיזבאללה – אך המציאות הוכיחה שזה בלתי אפשרי, במיוחד לאחר שהמלחמה עצמה לא הצליחה "לחסל את חיזבאללה" כפי שתוכנן.
המעבר ל"קיפאון אסטרטגי" משמעו שהצדדים השלימו עם כך שפירוק אינו ריאלי, והקפאה זמנית היא המקסימום שניתן להשיג בטווח הנראה לעין. המטרה היא לקנות זמן פוליטי לפני שחיזבאללה יגיב שוב – וזהו החשש הישראלי העיקרי לאחר שהעימותים האחרונים גבו מחיר כבד משני הצדדים בגבול הצפון.
הגישה המצרית, גם אם מציגה עצמה כחדשה, אינה שונה מהותית מהסכמים קודמים – כל עוד התוקפנות נמשכת, כל ניסיון לרגיעה יישאר שברירי. הרעיון המצרי לא ישנה את המציאות שבה ישראל מבינה רק את שפת הכוח – ואי אפשר לסמוך על שום הסכם עימה, גם אם הוא עטוף במושגים "מודרניים" יפים.
סופר: אל-חנאדק
