צרפת בין נייטרליות להטיה: קריאה בתפקידה בהפסקת האש בלבנון

בשנים האחרונות הפך דרום לבנון לזירת עימות מקוטע בין ההתנגדות לישראל, שבה משתנות מנגנוני הפסקת האש בין החלטות בינלאומיות לתיווכים דיפלומטיים. החלטה 1701, שהתקבלה בשנת 2006, נחשבת למסמך היסוד שארגן את נסיגת ישראל, את פריסת צבא לבנון וכוחות יוניפי"ל, וקבע מסגרת משפטית לפיקוח על הגבול ומניעת אספקת נשק לקבוצות חמושות ללא אישור המדינה הלבנונית. עם התחדשות העימותים בשנים 2023–2024, הוכרז על הסכם הפסקת אש חדש בסוף נובמבר 2024, בחסות ארצות הברית ובהשתתפות צרפת והאו"ם במסגרת מנגנון תלת-צדדי לפיקוח על יישומו.

בהקשר זה, בלט תפקידה של צרפת כשחקן דיפלומטי מסורתי בזירה הלבנונית, בשל קשריה ההיסטוריים, הפוליטיים והתרבותיים עם לבנון, לצד חברותה הקבועה במועצת הביטחון והשתתפותה הפעילה בכוח יוניפי"ל. אולם תפקיד זה כבר אינו נהנה מהאמון שליווה אותו לאורך עשורים, לאחר שהפך בהדרגה ממעמד של מתווך מאוזן לשותף פוליטי המושפע מהעמדות האמריקאיות והישראליות – מה שפגע באמינותה בעיני דעת הקהל הלבנונית והערבית.

צרפת נושאת, מנקודת מבט פוליטית ומשפטית, צורה מסוימת של אחריות בינלאומית על מנגנון הפסקת האש – לאור השפעתה במועצת הביטחון והשתתפותה הישירה במנגנוני הפיקוח. יש לה כוח סמלי ודיפלומטי שמאפשר לה להפעיל לחץ על הצדדים הלוחמים לכבד את תנאי ההסכם, מה שמעמיד עליה אחריות פוליטית לכל כשל בהיבט זה. נוכחותה במנגנון הפיקוח התלת-צדדי ממקמת אותה לא רק כ"מתווך חיצוני", אלא כ"שותפה ליישום", וזה מחייב אותה לדווח על הפרות ולפעול לריסונן באמצעים דיפלומטיים. אך אין לה סמכות צבאית או כפייה – והביצוע בפועל תלוי ברצון הצדדים בשטח ובחסות האו״ם.

למרות זאת, נכשלה צרפת בשמירה על נייטרליותה ההיסטורית, כאשר עמדתה במהלך המלחמה האחרונה התקרבה לנרטיב של וושינגטון ותל אביב, תוך התמקדות ב"זכותה של ישראל להגנה עצמית" והתעלמות מהיקף ההפרות כלפי אזרחים ותשתיות בלבנון. השתיקה המשתפת הזו החלישה את דמותה של צרפת כמגינה על ערכים הומניטריים, והפכה אותה לחלק ממערכת של סטנדרטים כפולים המצדיקה תוקפנות ומגנה התנגדות. אף על פי שפריז קראה פעמים רבות ל"הבלגה" ו"הרגעה", היא נמנעה ממתיחת ביקורת ברורה על התקיפות הישראליות החוזרות – מה שגרם לה לאבד את משקלה המוסרי והפוליטי כמתווך אמין.

השינוי במדיניות הצרפתית אינו תוצר של הרגע, אלא תוצאה של לחצים והתחייבויות שהצטברו. מחד, שואפת פריז לשמר את קשריה הצבאיים והכלכליים עם תל אביב; ומאידך, היא כפופה להגמוניה של העמדה האמריקאית במועצת הביטחון. המשבר באוקראינה העמיק את תלותה באסטרטגיה האטלנטית – דבר שצמצם את עצמאותה הדיפלומטית בנושאי המזרח התיכון. כתוצאה מכך, הצטמצמה יכולת התמרון שלה, והיא החלה להתייחס ללבנון דרך פריזמה ביטחונית צרה המתמקדת ב"בלימת חזבאללה", במקום בחיזוק מוסדות המדינה וביסוס ריבונותה.

מבחינה משפטית, צרפת אינה נושאת באחריות ישירה להפרות שמבצעת ישראל או כל צד אחר – אך היא נושאת באחריות פוליטית ומוסרית בשל כשלונה במילוי תפקידה בפיקוח נייטרלי על יישום החלטה 1701. ההשתתפות במנגנון הפיקוח מחייבת אותה לדווח על הפרות ולפעול למניעתן – לא להעלים עין או להתעלם מהן. ניתן לומר שסרובה של פריז לנקוט עמדה תקיפה מול ההפרות הישראליות מהווה הפרה של חובת תום הלב, שחייבת להנחות את מדינות מועצת הביטחון.

מהיבט המשפט הבינלאומי ההומניטרי, השתתפות צרפת במנגנון הפיקוח אינה הופכת אותה לשותפה פלילית להפרות – אלא אם תוכח מעורבות ישירה. אולם יש עליה חובה מוסרית לתמוך בחקירות עצמאיות על פשעי מלחמה פוטנציאליים ולהגן על אזרחים. התעלמות מחובה זו עלולה להביא לאובדן יתרת האשראי המוסרי והדיפלומטי שלה באזור.

לסיכום, צרפת נכשלה בשימור מעמדה ההיסטורי כמתווכת הוגנת בסכסוך הלבנוני–ישראלי. היעדר עמדה נחרצת מול התקיפות הישראליות שחק את אמינותה, והטייתה לנרטיב האמריקאי–הישראלי הציבה אותה בעימות עם דעת הקהל בלבנון ובעולם הערבי – והחלישה את יכולתה להשפיע בעתיד על ענייני המזרח התיכון. על אף שמעמדה המשפטי מוגבל, אחריותה הפוליטית והדיפלומטית ברורה, בשל השתתפותה בעיצוב וביישום מנגנוני הפסקת האש. אם תמשיך במגמה זו, צפוי שתאבד השפעתה באזור – לטובת כוחות בינלאומיים אחרים שמאזנים בין אינטרס פוליטי לעיקרון משפטי בגישתם למשברי המזרח התיכון.