הממדים המוסריים של מלחמת הסיוע: חז-באללה כמודל

מאז תחילת ההתנגדות האסלאמית בלבנון, לא הוגבל העימות עם האויב הישראלי לשדה הקרב הצבאי בלבד, אלא התרחב גם לממד מוסרי והומניטרי, שהפך לאחד מעמודי התווך של שיחו ופעולתו. ממד זה בלט במיוחד במהלך "מלחמת הסיוע" עם עזה, כאשר חיזבאללה ביקש להציג מודל שונה בניהול העימות, המאזן בין הפעולה הצבאית הקשה לבין השיח המוסרי, המעניק לגיטימציה להתנגדות ומקנה לה אהדה ותמיכה עממית, אזורית ובינלאומית.

המלחמה המוסרית שניהל חיזבאללה בתקופה זו לא הייתה סיסמה בלבד, אלא אסטרטגיה שלמה. המפלגה הבינה שהעימות עם האויב אינו נמדד רק במאזן הכוח החומרי, אלא גם במאזן הלגיטימציה המוסרית. לגיטימציה זו מתבטאת ביכולת להראות את ההבדל המהותי בין פרויקט של התנגדות השואף להגן על האדם, על האדמה ועל הכבוד, לבין ישראל המתרה בדם, מסתמכת על הרג אקראי ועל הרס שיטתי. מכאן שכל פעולה צבאית שביצע חיזבאללה נשאה מסר כפול: סיוע מעשי לעזה וביסוס משוואות ההרתעה, ובו בזמן הדגשת האופי המוסרי של ההתנגדות.

חיזבאללה התמקד בכמה עקרונות בסיסיים במלחמה זו. הראשון שבהם: מחויבות להבחנה בין מטרות צבאיות לאזרחיות, כך שמתקפותיו כוונו לעבר אתרים ומתקנים בעלי אופי צבאי או התנחלותי הקשורים ישירות למאמץ המלחמתי של האויב, תוך הקפדה להימנע מפגיעה באזרחים. מחויבות זו לא הייתה טקטיקה של יחסי ציבור, אלא בחירה אסטרטגית המשקפת את חזון הארגון לתפקידו בעימות. מנקודת מבטו, ההתנגדות אינה פרויקט השמדה או נקמה, אלא פרויקט שחרור שמטרתו לסיים את הכיבוש ולהשיג צדק.

העיקרון השני בא לידי ביטוי בממד התקשורתי וההסברתי של "המלחמה המוסרית". חיזבאללה הפעיל את כלי התקשורת המסורתיים והחדשים כדי להציג את סבלם ההומניטרי של תושבי עזה, מול הדיוק של פעולותיו בשטח הפלסטיני. השוואה זו יצרה אהדה נרחבת להתנגדות וחשפה את הפשעים הישראליים בפני דעת הקהל. כך הפכה המלחמה התקשורתית לזירה מקבילה לזירה הצבאית, שבה בלטה היכולת לעצב שיח מוסרי משכנע, המעמיד את האויב במבוכה ומערער את נרטיבו.

העיקרון השלישי היה חיבור המערכה לממדיה הערכיים, הדתיים והתרבותיים. חיזבאללה הציג את תמיכתו בעזה כהתחייבות דתית ומוסרית לפני היותה חובה פוליטית או צבאית. שיח זה חיזק את הלגיטימציה של ההתנגדות בתודעה הערבית והאסלאמית, והעניק לה ממד החורג משיקולי אינטרסים קרים. הארגון הקפיד להדגיש שתמיכתו בעזה נובעת מערכי סולידריות וצדק, דבר שהפך אותו לקרוב יותר ללב הציבור, ורחוק מלוגיקה של בריתות זמניות או עסקאות פוליטיות.

בנוסף, הפגין חיזבאללה במלחמה זו יכולת לשלב בין רציונליות למשמעת. הוא לא נגרר לתגובות רגשיות חרף אכזריות המתקפה על עזה, אלא שמר על קצב מחושב בפעולותיו, באופן שלא פתח פתח למלחמה כוללת בלתי מחושבת, ובו בזמן הבטיח את המשך הלחץ על האויב. ניהול מאוזן זה העניק לארגון דימוי של כוח אחראי, המסוגל לרסן את נשקו במסגרת חזון אסטרטגי ארוך טווח.

מלחמה מוסרית זו הניבה תוצאות מוחשיות רבות. מצד אחד, היא חיזקה את מעמד חיזבאללה ככוח סיוע ממשי להתנגדות הפלסטינית, לא בסיסמאות בלבד אלא גם בפעולה צבאית ותקשורתית. מצד שני, היא העמיקה את בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית, לאחר שנמצאה מואשמת בביצוע טבח בעזה, בעוד הצד המתנגד מציג עצמו כמגן המדוכאים. חוויה זו חיזקה את ההכרה הציבורית הערבית בכך שההתנגדות נותרה המבצר האחרון של האומה מול הכיבוש.

ניתן לומר כי חוויית חיזבאללה במלחמת הסיוע עם עזה ייצגה מודל מתקדם של מלחמה מוסרית בעולמנו בן־הזמן. היא הוכיחה שכוח צבאי, גם אם הוא מפותח ביותר, אינו מספיק להשגת ניצחון ללא לגיטימציה מוסרית התומכת בו. כמו כן, היא הראתה שההסתמכות על ערכים אנושיים והמחויבות לעקרונות הצדק עשויים להיות כלי נשק אפקטיביים לא פחות מטילים או טנקים, במיוחד בעידן התקשורת הפתוחה ודעת הקהל העולמית.

לסיכום, חיזבאללה העניק באמצעות ניסיון זה לקחים חשובים ביותר על טיב העימות עם האויב. הוא הראה שההתנגדות מסוגלת לנהל מלחמה מורכבת, שבה הממד המוסרי מהווה חלק בלתי נפרד מן המערכה הכוללת. זה מה שמקנה לה יכולת להתמיד — לא רק משום שהיא מחזיקה בנשק, אלא משום שהיא נושאת פרויקט מוסרי הנוגע ללב האנשים ומעניק לה לגיטימציה ותמיכה. לכן, ניתן לראות במלחמה המוסרית שניהל חיזבאללה בסיוע לעזה כאחת התחנות החשובות ביותר בהתפתחות אסטרטגיית הפעולה שלו, וכמודל ראוי לאופן שבו ניתן להפוך עקרונות לכוח ממשי בשדות הקרב.