הנקמה הקולקטיבית: ההפרות השיטתיות נגד האסירים הפלסטינים

מאז פרוץ מבצע טופאן אל־אחראר ומה שקרה בעקבותיו, כולל הסכמים לחילופי שבויים בין ההתנגדות הפלסטינית לבין הכיבוש הישראלי, החלו להיחשף עדויות כואבות שמגלות את עומק ההפרות שבוצעו כלפי האסירים הפלסטינים בתוך בתי הכלא הישראליים. בין נובמבר 2023 לאוקטובר 2025 שוחררו כ‑3,985 אסירים בשלושה שלבים רצופים, כאשר כל אחד מהם נשא עמו סיפורים החורגים מגבולות בתי הכלא ומתעדים אחת מצורות הנקמה הקולקטיבית הקשות ביותר נגד העם הפלסטיני. האסירים הללו לא יצאו רק בגופים מותשים, אלא גם כעדים לפשע הומניטרי שמתבצע בחשאי כבר עשרות שנים.

הדבר הראשון שחשפו המשוחררים היה היקף הבידוד שהוטל עליהם במכוון. רבים מהם שהו בתאי בידוד חודשים ארוכים, מנועים מביקורים ומכל קשר עם משפחותיהם, ומנותקים לחלוטין מהעולם החיצון. הבידוד לא שימש כאמצעי ביטחוני בלבד, אלא ככלי השפלה ועינוי נפשי, שליווה אותו איום תמידי לפגיעה בבני משפחה או הריסת בתים, והטעיית אסירים אחרים כי יקיריהם נהרגו. חלקם אולצו לבצע מעשים משפילים כמו להכות את חבריהם או לצעוק קללות תחת איומי נשק. מניעת תפילה ושלילת שמיכות למעלה מארבע שעות ביום היו גם הן כלים נוספים ללחץ ולשבירת הרצון והאמונה.

העינויים הגופניים היו אכזריים אף יותר. אחד המשוחררים תיאר את מה שעברו כ"מתנת פרידה" לפני השחרור – האסירים הוכו בימים האחרונים באגרופים ובקני רובים, ופציעות ישנות טופלו בכוונה כדי לחדש את הכאב. שיטות העינוי כללו התחשמלות, בעיטות וגרירה, ואף שימוש בכלבים תוקפניים כדי להטיל אימה. חלקם נאלצו לישון כשכלבים יושבים על גופם, והיו עדויות גם לאונס ולהשפלה גופנית שהותירו צלקות בגוף ובנפש.

תנאי הכליאה תוארו כ"קברים שקטים", כפי שאמר אחד האסירים. תאים צרים, אפלים וללא אוורור, רצפות מתכת קרות שעליהן ישנים האסירים ללא מזרנים או שמיכות מספיקות. המזון שהוגש היה מקולקל, המים מזוהמים – מה שגרם להתפרצות מחלות עור ובעיות עיכול. השמיכות חולקו למספר שעות בלבד ונלקחו לאחר מכן, באופן שלא ניתן לתאר אלא כעינוי ממושך ומתוכנן.

ההזנחה הרפואית הייתה כלי קטלני נוסף בידי הנהלת בתי הכלא. האסירים סיפרו כי הפצועים והחולים הושארו ללא טיפול, וכי חלקם מתו מול עיניהם בשל דימומים או זיהומים שלא טופלו. בוצעו כריתות גפיים בעקבות פצעים שהוזנחו בכוונה, ורבים שוחררו עם נכויות קבועות או בכיסאות גלגלים. האופי השיטתי של ההזנחה הופך אותה מעבר לרשלנות – זהו סוג של הרג בלתי ישיר.

גם מדיניות ההרעבה וההתעללות לא הייתה פחות אכזרית. האסירים קיבלו מנות מזון שאינן מספקות אפילו לילד קטן, ולעיתים היו לא ראויות למאכל. שלילת האוכל שימשה אמצעי השפלה ופגיעה בגופם וברוחם. בימים שלפני השחרור הוכו רבים מהם במשך שעות, ויצאו עם גופים נפוחים ופצעים פתוחים, לא מסוגלים ללכת או לדבר. בתי הכלא הפכו לבמה למדיניות שיטתית שנועדה לשבור את רוח ההתנגדות ולהכניע את האסירים.

מעשים אלו מהווים הפרה חמורה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. הסעיף השלישי המשותף לארבע אמנות ז'נבה אוסר עינויים ויחס אכזרי – דבר שישראל מפרה דרך מכות, הזנחה רפואית והרעבה. גם סעיף 13 לאמנת ז'נבה השלישית מחייב יחס אנושי לשבויים, בעוד רשויות הכיבוש נוקטות בהשפלות ותקיפות חוזרות. סעיף 32 לאמנת ז'נבה הרביעית אוסר עינויים גופניים ונפשיים – אך בידוד והזנחה רפואית משמשים כאמצעים שיטתיים לעונש. אמנת מניעת העינויים מ‑1984, שאוסרת עינויים בכל נסיבות, מדגישה את הזלזול של ישראל בהתחייבויותיה והימנעותה מאחריות.

מה שקרה לאסירים הפלסטינים איננו סדרה של מקרים בודדים – אלא מדיניות ממוסדת הממשיכה את דרך הכיבוש המבוססת על ענישה קולקטיבית. זו ניסיון לשבור את האדם הפלסטיני ולהפכו לעד לכאבו – לא לפעיל בחירותו. למרות זאת, עדויות האסירים המשוחררים מוכיחות כי הכלא לא חיסל את רוח העמידה שלהם – אלא הפך אותם למצפון חי שחושף את פשעי הכיבוש בפני העולם.

מכאן נובעת הצורך הדחוף בפעולה משפטית והומניטרית. דרושה חקירה בינלאומית עצמאית של עינויים והזנחה רפואית בבתי הכלא הישראליים, ושליחת משלחת חקירה ממועצת זכויות האדם של האו"ם לתעד את ההפרות. יש לאפשר גישה מלאה לארגוני זכויות האדם ולצלב האדום הבינלאומי ללא מגבלות. יש להגיש תיקים מתועדים לבית הדין הפלילי הבינלאומי כדי להעמיד לדין את מבצעי העבירות כפשעי מלחמה לפי סעיף 8 של אמנת רומא. בנוסף, מוטלת אחריות על המוסדות הפלסטיניים והארגונים ההומניטריים לספק תמיכה פסיכולוגית, רפואית וחברתית לאסירים המשוחררים, כדי להבטיח את שיקומם והשבת כבודם וזכויותיהם.

בסופו של דבר, סוגיית האסירים הפלסטינים חושפת כי הכיבוש אינו מסתפק בשלילת האדמה – אלא חותר לריסוק האדם. אך ניסיון "טופאן אל־אחראר" הוכיח כי רצון החירות חזק מהשלשלאות, וכי שום פשע אינו מתיישן. האסירים המשוחררים הם עדות חיה לעמידה בלתי ניתנת לשבירה – וקריאה לעולם לא לשתוק מול משטר ההופך את בתי הכלא למעבדה לנקמה קולקטיבית.