האם טורקיה הסתבכה בסוריה והכשירה דריסת רגל לישראל?

מאז פרוץ המהפכה נגד המשטר הסורי ב-2011, הייתה הזירה הסורית עדה לשורה של התערבויות תורכיות. טורקיה תמכה באופוזיציה הסורית כלכלית וצבאית, והעניקה מקלט לקבוצות חמושות באותה תקופה. שיא ההתערבות הגיע עם מבצע "מעיין השלום" בשנת 2016, שבו התערבה טורקיה צבאית באופן ישיר כדי לבסס את השפעתה בצפון סוריה. הפלת משטר בשאר אל-אסד נחשבה לחלום הגדול ביותר של טורקיה. בהתאם לכך, גברה התמיכה התורכית בארגונים חמושים כגון ג'בהת א-נוסרה בראשות אחמד אל-שרע (אבו מוחמד אל-ג'ולאני), מתוך תקווה שיחליפו את המשטר הקיים.

אולם, לאחר שטורקיה השיגה לכאורה את יעדיה בסוריה, התברר כי תוכניתה הייתה קצרת טווח וחסרת חזון ברור באשר להשלכות האזוריות. נפילת המשטר בשנת 2024 פתחה את הדלת בפני ישראל, שאחזה בהזדמנות לנוע בחופשיות בשטח הסורי תוך ניצול הריק הביטחוני שיצרה ההתערבות התורכית.

הקסם שהתהפך על הקוסם

על אף שטורקיה ביקשה להרחיב את שליטתה בצפון סוריה ובאזורים הגובלים עמה, התערבותה חשפה סתירות עמוקות באסטרטגיה שלה. התמיכה בקבוצות חמושות לא רק שלא יצרה אלטרנטיבה למשטר, אלא אף החלישה את היכולת לבלום את ההתערבות הישראלית. טורקיה, ששאפה להרחיב את אזורי השפעתה, מצאה את עצמה בעמדה נחותה מול פעולה ישראלית מהירה ויעילה שהוכיחה כי נוכחותה של טורקיה לבדה אינה מספיקה לשליטה על הזירה הסורית המורכבת. במובן זה, ההתערבות התורכית הפכה לכלי עקיף שסייע לישראל להיכנס לזירה.

ישראל ניצלה במהירות את החלל שנוצר בעקבות ההתערבות התורכית, השתלטה על אזורים בדרום סוריה ושמרה על נוכחות ביטחונית באזורים אסטרטגיים, תוך ניצול הפילוג הפנימי וחולשת הפיקוח על הגבולות. שעות ספורות לאחר נפילת המשטר, ישראל פתחה בגל תקיפות רחב נגד כל הנוכחות הצבאית של צבא סוריה, כולל יעדים בדמשק ובמזה, מחשש שמתקנים אלה ינוצלו נגדה ולמניעת כל השפעה תורכית אפשרית באותם אזורים.

לפני ההתערבות התורכית, שמר המשטר הסורי על מדיניות תקיפה כלפי ישראל, מנע כל קשר ביטחוני עמה והיה המשטר הערבי היחיד שהכריז בגלוי על עוינות כלפיה. מדיניות זו שימשה מחסום משמעותי בפני כל חדירה ביטחונית ישראלית לשטח הסורי. עם נפילת המשטר, חל שינוי מהותי שפתח בפני ישראל מרחב תמרון חסר תקדים, שאיפשר לה להשתלט ישירות על אזורים אסטרטגיים בדרום סוריה תוך קבלת תמיכה ממיעוטים כמו הדרוזים, במטרה להגביל את ההשפעה התורכית והסורית. בכך, ההתערבות התורכית לא רק שלא בלמה את ישראל, אלא יצרה עבורה את התנאים להמשך שליטתה בשטח הסורי.

עימות אפשרי בין טורקיה לישראל

הנוכחות הישראלית המתפשטת מיום ליום בסוריה מציבה את טורקיה בעמדה מוחלשת ומגבירה את פוטנציאל ההתנגשות בין האינטרסים של שני הצדדים, במיוחד באזורים הצפוניים והגבוליים. עד כה ישראל נזהרה מלהיכנס לעימות ישיר עם הכוחות התורכיים, תוך התמקדות בהשפעה עקיפה ובניסיון לנטרל את נוכחותה האסטרטגית. אך מצב זה מציב את טורקיה בפני שלוש אפשרויות: להסתפק בנוכחות מוגבלת בהתאם לתכתיבים ישראליים, לסגת לחלוטין כדי להימנע מהסלמה, או להיכנס לעימות ישיר כדי להגן על הישגיה.

לפי אתר "אלמה" העברי שפרסם היום: "כעשרה חודשים לאחר נפילת משטר אסד, סוריה החדשה בראשות אחמד אל-שרע מנסה לבנות את עצמה מחדש, והמאבק האמיתי הוא על מי ישקיע וינהל את המדינה. טורקיה, קטר וערב הסעודית מובילות את 'מרוץ הזהב' לשיקום, כאשר כל אחת מהן שואפת לעצב את דמשק בהתאם לאינטרסים שלה — בין האסלאם הפוליטי, הפרגמטיזם הכלכלי והרצון לרסן את ההשפעה האיראנית. הסהר הסוני החדש (קטר-טורקיה) אינו תומך בישראל ואינו מקורב למערב".

למרות שטורקיה נכנסה לסוריה כדי לבסס את השפעתה האסטרטגית, ההתערבות הפכה במהירות לעול יותר מאשר רווח. המבצעים הצבאיים היקרים בצפון סוריה, לצד הנוכחות הישראלית הגוברת בדרום, הפכו את האסטרטגיה התורכית ללחץ תמידי. ברמה הפנימית, ההתערבות עוררה ביקורת פוליטית וכלכלית עקב עלויות גבוהות והעדר הישגים ברורים. ברמה האזורית, טורקיה מצאה את עצמה מוגבלת בתמרון עקב הצורך להתמודד מול ישראל, רוסיה וארצות הברית, דבר שפגע ביכולתה לכפות שליטה מלאה. כך הפכה ההתערבות התורכית למהלך שהניב רווחים מקומיים צנועים בלבד, אך הפך לנטל מסוכן ברמה האסטרטגית — ועורר שאלות קשות לגבי המשך מדיניות זו בטווח הארוך.