ההתנגדות והנשק: קריאה בדיאלקטיקה של העימות והמשא־ומתן

קל לעולם לדבר על הפסקת המלחמה, אך קשה להודות שמה שמבקשים להפסיקו איננו המלחמה עצמה – אלא עצם הקיום. כשהמתווכים מתכנסים בשארם א-שייח או בוושינגטון כדי לדון ב"עתיד הנשק" בעזה, הם אינם עוסקים בסוגיה טכנית או פוליטית, אלא במשמעות של הישארות הפלסטינים בחיים, חופשיים, מסוגלים לומר "לא" בפני המעצמה שעיצבה את הסדר הבינלאומי על דמותה.

פירוק מנשק או פירוק ממשמעות?

בכל מלחמה על עזה, חוזרת אותה שאלה בצורות שונות: האם יכולה להתקיים התנגדות ללא נשק? והאם החלש יכול לנהל מו״מ על תנאי קיומו מבלי להסכים למותו הסמלי? זו הדילמה שוושינגטון ותל אביב מנסות למסגר במונחים חוקיים ובינלאומיים – דרך מושגים כמו "כוח בינלאומי לייצוב", "הסדרים מעבריים", או "ערבויות לשיקום" – אך מאחורי הרטוריקה הזו מסתתרת פילוסופיה אימפריאלית ישנה: ששלום אינו מושג אלא לאחר עקירת טפרי הקורבן.

ההתנגדות יודעת, כמו גם ישראל, שהנשק אינו רק כלי – אלא זיכרון שמגן על הקיום. הוא הביטוי המעשי לזכותו של הפלסטיני להיות אדון לגורלו, לא כפוף לסדר "שלום קולוניאלי" שמנוהל בידי המערב. מכאן, שדיון בפירוק הנשק או הצבתו תחת אפוטרופסות בינלאומית הוא בפועל ניסיון להנדסה מחדש של התודעה הפלסטינית, כך שתשלים עם חיים לפי תנאי הכיבוש.

בין חורבן לכבוד: כאשר התבוסה לא נמדדת בהריסות

מאז השביעי באוקטובר השתנתה המשוואה. ההתנגדות, שתויגה שנים כנטל על "הסוגיה", הפכה היום לציר מרכזי בהגדרת מושגי הניצחון והתבוסה. אמנם המלחמה הותירה הרס עצום בעזה, אך העולם טרם הבין כי חורבן חומרי איננו מדד להפסד. מלחמות מודרניות, במיוחד כשהן בין כובש לנכבש, אינן מוכרעות בנשק אלא במשמעות. וישראל, על אף הגיהנום שהמטירה, לא הצליחה לשבור את הרוח שיצרה ההתנגדות בתודעת הפלסטינים, הערבים, ואולי אף הישראלים עצמם.

ארצות הברית, המציגה עצמה כנותנת חסות לשלום, לא עשתה אלא לארוז את המלחמה באריזות חדשות: מפצצות לוועידות, ממעשי טבח להודעות דיפלומטיות. אך המהות נותרה אחת: שליטה. "הסכם שארם א-שייח" איננו הסכם שלום, אלא ייצור מחודש של מאזן הכוחות באזור – בו ישראל נותרת הגורם השולט, ועזה הופכת למעבדה לניסויים מערביים ב"איך לנהל חברות מרדניות".

מנקודת מבט אמריקאית, לא ייתכן שטריטוריה קטנה ומכותרת תקבל את הזכות להכריע בענייני מלחמה ושלום. עצם הרעיון הזה מאיים על המודל האימפריאלי שהמערב הקים מאז סייקס-פיקו ועד היום. לכן, המלחמה על עזה איננה רק נגד חמאס, כפי שטוענים – אלא נגד עצם רעיון ההתנגדות: נגד זכותו של עם לומר שכוחו איננו פשע, ושהגנה עצמית איננה מוגדרת כטרור.

ולכן, כאשר ההתנגדות מסרבת להתפרק מנשקה, היא איננה דוחה הסדר מדיני – אלא דוחה את מחיקתה. כי הנשק, בתודעת ההתנגדות, איננו רובה בלבד – אלא תרגום חומרי לזכות היסטורית, ומפתח לכבוד לאומי. פירוק הנשק משמעו שלילת הסמל האחרון של הפלסטיני – והפיכתו משחקן בהיסטוריה, לקורבן במוזיאון לרחמים בינלאומיים.

אך הפרדוקס הגדול הוא בכך שדווקא ישראל, הנלחמת בשם "פירוק נשק הטרור", מבינה בתוכה שנכשלה בהשגת יעדה המרכזי: השמדת רצון הלחימה. אחרי שנתיים של לחימה, ישראל לא הצליחה לכפות את משוואתה בשטח. ההתנגדות עדיין שם – אולי מוחלשת, אך קיימת, מאורגנת, מפעילה את השטח מתחת להריסות, ומארגנת את קהילתה בצורה שהשכל המערבי אינו מבין – זה הרואה באנרכיה סימן לקריסה, בעוד החברות המדוכאות רואות בה סימן לחיים.

בשם איזו מדינה?

בנרטיב האמריקאי נטען כי הנשק חייב להיות כפוף ל"מנגנון מדינתי" – אך איזו מדינה? זו שמנוהלת ממשרדו של הנציב העליון החדש, טוני בלייר? או זו שנולדה מהסכם שנחתם בבית הלבן על גופות אזרחים? הדרישה לפירוק הנשק לפני הקמת מדינה – היא הצבת תנאי בלתי אפשרי להצדיק את ההרס.

ההתנגדות איננה מגינה כאן על הנשק ככלי – אלא על המשמעות שהוא נושא בהקשר היסטורי ארוך של דיכוי. כאשר אומרים לפלסטיני: הנח את נשקך ותקבל מדינה – הוא מבין כי זו איננה מדינה, אלא מנגנון ניהולי לנכבה. כי מדינה הנולדת מהכתבה חיצונית – איננה מביאה צדק, אלא יוצרת משטר חדש של ציות.

מאבק על הסיפור: מי כותב את היסטוריית הקיום?

בעידן שלאחר המלחמה, נדמה שוושינגטון מנסה לעצב מחדש את מושג הניצחון: הניצחון איננו הבסת האויב, אלא עיצוב תודעת העמים. לכן, אם יתקיים "הניצחון הציוני-אמריקאי" בעזה – הוא לא יימדד במספר ההרוגים, אלא במספר האנשים שישתכנעו שההתנגדות הייתה טעות. זו המלחמה שמנהלת האימפריה כיום: מלחמה על הזיכרון.

אך עזה, כפי שהוכיחה שוב ושוב, איננה מקום הנמדד בקריטריוני כוח. היא מטאפורה לרעיון של סירוב. לכן תישאר ההתנגדות שם – לא רק כי בידה נשק, אלא כי בידיה משהו מסוכן בהרבה: אמונה עמוקה בכך שהחולשה איננה גורל, ושהעמים המובסים צבאית יכולים לנצח מוסרית, תרבותית ופוליטית את אלו שבידיהם כל אמצעי הדיכוי.

בסופו של דבר, מאבק הנשק איננו טכני – אלא מאבק זהות. מי שמחזיק בנשק בעזה אינו מחזיק רק ביכולת ההרתעה – אלא בזכות לכתוב את ההיסטוריה ממקום של פעולה, לא של קורבנות. לכן, כשוושינגטון ותל אביב מדברות על "פירוק נשק חמאס" – כוונתן האמיתית היא עקירת סיפור ההתנגדות מהתודעה הקולקטיבית הפלסטינית.

מאבק הנשק הוא מאבק קיום. וכמה שיתארך המשא ומתן או ישתנו הנוסחים – האמת נותרת אחת: אין עם שיכול לנהל מו״מ על כבודו, ואין כוח בעולם שיכול לשכנע עם חופשי שכניעתו היא הדרך לגאולה. כאשר מבקשים מההתנגדות להניח את נשקה – מבקשים ממנה להכריז על כניעה סמלית לעולם שהחליט מזמן כי החירות היא פשע כאשר היא מגיעה מהדרום.

ועזה, כמו תמיד, תוכיח שמוות עדיף על חתימה עצמית על תעודת פטירה.