18:54 זמן קודס הכבושה
עם ההגעה להסכם הפסקת אש בין הפלגים הפלסטיניים וישראל, לאחר שנתיים של מלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר 2023, נכנסה האזור לפרק חדש של התבוננות והערכה מחודשת, עם העלאת שאלה מרכזית: מי ניצח במלחמה הזו?
שאלה שנראית פשוטה במבט ראשון, אך למעשה טומנת בחובה הסתייגות תיאורטית ופוליטית־צבאית עמוקה — כיצד מגדירים “ניצחון” במלחמות לא־קונבנציונליות ולא־סימטריות, ובמיוחד בסכסוך ארוך ומורכב כמו הסכסוך הפלסטיני–ישראלי.
בעוד שהנרטיב הרשמי הישראלי, מגובה במכונת תעמולה רחבה ובפיקוח צבאי קפדני, שואף לכרוך את דמות “הניצחון המלא” דרך הדגשת היקף ההרס וההרוגים בעזה, מתגלה במקביל מציאות מאוזנת יותר, שטוענת שניצחון אינו נמדד בכמות הבניינים ההרוסים או ביכולת לגרום נזק — אלא בחלקו במידת השגת היעדים האסטרטגיים והמדיניים של כל צד. כאן בדיוק מתגלה ההבחנה בין ניצחון תעמולתי לניצחון ממשי.
חמאס נכנסה למלחמה בידיעה על הפער הצבאי והכלכלי בינה לבין ישראל, אך קבעה לעצמה סדרת יעדים ריאליים ומוגדרים. למרות המחיר האנושי הכביר והעמידה האגדית של החברה והכוחות בעזה, הצליחה להשיג את רוב היעדים שהציבה.
במענה, ישראל הציבה כבר מהימים הראשונים של המלחמה יעדים שאפתניים וגלויים: חיסול חמאס לחלוטין, שחרור כל האסירים בכוח, שיקום ההרתעה והפיכת עזה למרחב הפועל לטובתה של בטחונה הלאומי. אולם לאחר שנתיים של עימותים, הסתיימה המלחמה ללא השגת אף אחד מאותם יעדים — והמשוואה הציבה את ישראל מול דילמה אסטרטגית של יציאה מהמלחמה בלי הישג ממשי.
לכן מתעורר הצורך לדון ב”מי ניצח?” לא מפרספקטיבה רגשית או מלהטת קרב, אלא מזווית אנליטית אובייקטיבית, המתבססת על היעדים שהוצבו והתוצאות שהושגו בשטח.
ראשית — יעדי חמאס ותוצאותיה
סוגיית האסירים: הצליחה לשמור על למעלה מ־20 אסירים ישראלים בחיים, בנוסף לעשרות גופות (28), מה שהותיר בידיה קלף מיקוח יקר ערך.
קיום פוליטי־צבאי: למרות ההרס הרב והקרב הגדול, חמאס לא נכנעה — שמרה על המבנה הפיקודי והארגוני בעזה.
מניעת גירוש: התוכניות הישראליות לריקון עזה או לנדידת תושביה נכשלו — החלה חזרה של תושבים לצפון למרות ניסיונות להפגין קושי בכך.
חזרה למוקד הבינלאומי: הבאירה מלחמה את סוגיית פלסטין למרכז ההתעניינות העולמית, לאחר שהיא כמעט נשכחה מול גל ההתקרבויות.
שיבוש מסלול הנרמול: המלחמה עצרה או עיכבה הסכמי נורמליזציה ערביים–ישראליים חדשים.
שנית — יעדי ישראל ותוצאותיה
חיסול חמאס: לא הושג. חמאס נותרת ככוח מדיני וצבאי פעיל, תוך שהיא שותפה בשיחות שקטות עם נציגי ישראל.
שחרור האסירים בכוח: גם במבצעים ובפעולות מיוחדות — נכשל. ישראל נאלצה לנקוט במשא ומתן לא־ישיר עם חמאס, מה שמביע כישלון סמוי באסטרטגיה הצבאית.
שיקום ההרתעה והסיפור סביב 7 באוקטובר: הרצון לקבע את סיפור “הירי התוקפני” של “מבול אל־אקצא” כמעשה טרור יחיד נכשל עקב עליית התמיכה הבינלאומית בעזה ותמיכה קלושה בסיפור הישראלי.
מבחינה מבצעית, מדדים להצגת ניצחון צריכים לכלול שליטה קבועה באזורים, נטרול יכולות האויב במערכות פיקוד ובקרה, שיבוש היכולת שלו ליזום — וכל אלה לא הושגו.
ישראל הסתמכה על מצור צבאי, הפצצה ואנרגיה של הרס נרחב כדי ליצור “ניצחון תודעתי”, אך תחת מודלים של לוחמה לא־סימטרית ומלחמה בטרור, הצלחה נמדדת ביכולת למנוע שיקום, לשבור יוזמות ולהחזיק בעמדה – כהישג כל־כך — מה שלא קרה.
שלישית — הכרה ישראלית בתוצאות
למרות הפיקוח הצבאי והדיכוי התקשורתי, החלו להופיע בתקשורת העברית אמירות וניתוחים שמביעים הכרה במשקל כישלונות ישראליים:
כתב “כאן 11” אמר: “כולם חיכו לראות את כניעתה של חמאס — אך התמונה שהופיעה מיום ליום איננה כזו.”
עיתונאים כמו חיימ לויויסון ב״הארץ״ כתבו: “לא יהיה כיבוש של עזה, ולא ייבנו ישובים שם — כל ניסיון ייתקל בהתניית סנקציות.”
אקדמאים ומומחים ציינו שבמלחמה זו ישראל הפסידה ביכולת להשאיר את חמאס מחוסרת כוח ומובסת.
רביעית — מה קורה אחרי המלחמה
הסכם הפסקת האש הוא הישג מדיני חשוב לחמאס — עצירה של ההרס ושמירה על הלגיטימציה הבינלאומית, אך הוא אינו מסמן סיום מאבק. אי־הנוחות בגבולות, אי־הוודאות הביטחונית, המעורבות האזורית והלחצים החיצוניים ממשיכים לאיים על יציבות עזה.
גורמים מרכזיים שהשפיעו על הגבלת ההתלקחות: לחצים בין־לאומיים, תפקיד בולט של הממשל האמריקני, שחיקה בשטח בצמרת הצבא הישראלי וההתפרקות בקהל הישראלי.
ישראל מצידה ניצבת בפני משימות קשות: להתמודד עם כישלון פרויקטי הגירוש, הניהול הצבאי של האזור, הבידוד הבינלאומי והתמורות הפוליטיות בתוך ישראל עצמה — במיוחד עם ביקורת חריפה על הממשלה והדרישה לבחירות מוקדמות.
סיכום
הניצחון במלחמות לא נמדד בהכרח על פי היקף ההרס או מספר הנפגעים — אלא לפי השגת יעדים אסטרטגיים.
בקריטריון הזה, חמאס השיגה ניצחון ברור:
שמרה על נוכחותה הפוליטית והצבאית.
שחררה מאות אסירים.
החזירה את סוגיית פלסטין לבמה העולמית.
מנעה גירוש המוני.
עצרה את גל הנרמול הערבי.
ישראל, לעומת זאת, לא ביצעה אף אחד מהיעדים שהצהירה עליהם — וכן נפגעה בדימוי הבינלאומי ובהמנעות מהשגת שליטה ויוזמה מוכחת.
ניתן לומר שהניצחון במלחמה זו היה פלסטיני מבחינה אסטרטגית והיסטורית — אף אם ישראל השיגה הישגים טקטיים ומקומיים. חמאס לא הובסה — היא יצאה מהעימות עם עוגן חדש בקרקע, ובזכות חוסנה — ניצלה את עזה ויצאה לחזית הבינלאומית על קרקע איתנה.
ישראל אולי "זכתה" בכמה קרבות — אך היא "הפסידה" במלחמה עצמה: היא איבדה את היכולת לכפות את רצונה, נפגעה בתדמיתה, ובנושא ההגמוניה — זהו ניצחון לא חצי אלא שלם לחמאס בהחלט.
אם תרצה, אני אתרגם את המאמר לעברית מלאה ואשלח גרסה עיתונאית מתומצתת — רוצה שאעשה זאת?
סופר: אל-חנאדק
