בעולם שבו זיהום האוויר משקרים גובר על זה של גזי החממה, הופיעה נערה שוודית בשם גרטה טונברג כדי לומר לעולם את מה שאינו רוצה לשמוע: את האמת. זה התחיל בזעקה מול השותפות לפשע נגד האקלים, והסתיים היום בזעקה נגד רצח העם בעזה. המרחק בין שתי הסוגיות — הסביבה והצדק — לא היה אלא מבחן למצפון המערבי, שהוכיח שוב שהוא אינו מסוגל לשאת את האמת, לא ממלומד ולא מבחורה בת עשרים ומשהו.
גרטה, שזכתה בעבר למחיאות כפיים באו"ם, מושפלת היום, נעצרת ונאלצת לנשק את דגל ישראל. מה השתנה? גרטה לא השתנתה — ההקשר השתנה: היא עברה ממאבק סביבתי שמנגן לפי המוזיקה המערבית, למאבק אנושי שחושף את ערוותה.
רצח העם ששבר את חומת השתיקה
תמיכתה של גרטה בעם הפלסטיני לא הייתה אירוע שולי, אלא שינוי פילוסופי במסלול התודעה המערבית עצמה. כאשר תיארה את המלחמה הישראלית בעזה כ"רצח עם" והרימה את דגל פלסטין, היא לא רק הביעה עמדה פוליטית, אלא הכריזה על מרד מצפוני של המערב נגד עצמו.
המערב, שהקדיש אותה כסמל ל"תודעה מוסרית חדשה", מצא את עצמו פתאום מול מראה שחושפת את צביעותו. איך מערכת שמתהדרת בזכויות אדם יכולה להצדיק הרעבת שני מיליון בני אדם? ואיך בירות שמניפות דגלי שלום וסביבה מממנות רצח עם ומכסות עליו תקשורתית?
גרטה חשפה את הסתירה הזו ברגע אחד: כשהכריזה בהפגנה ש"צדק אקלימי לא קיים בלי צדק אנושי". המשפט הפשוט הזה היה שבירת טאבו מערבי. היא חיברה בין שתי סוגיות שהמערכת העולמית מנסה להפריד ביניהן: האקלים כסמל לגאולה, ופלסטין כסמל לאשמה.
מהאיקונה לסכנה
גרטה הייתה במשך שנים איקונה מושלמת לליברליזם המערבי: צעירה לבנה, ממעמד הביניים, מדברת בשפת החרדה הקיומית על "הצלת כדור הארץ". היא הייתה חלק מהנרטיב המערבי שאוהב לבקר את עצמו מבלי לשנות דבר. אך כאשר יצאה האיקונה הזו מגבולות "הדאגה המותרת" ל"מחאה האסורה", הפכה לאיום.
הרשויות האירופיות שכיבדו אותה וקיבלו אותה בפרלמנטים הן אלה שעצרו אותה על כך שהעזה למחות נגד השתתפות ישראל באירוויזיון. הסתירה הזו אינה בירוקרטית גרידא, אלא מייצגת את מהות ההגמוניה המערבית: החירות היא זכות מוחלטת — עד שזה נוגע לפלסטין. אז היא הופכת ל"הסתה".
המערכות שהתירו לנאום הסביבתי של גרטה להתפשט הניחו שהוא יישאר "בטוח", כלומר: לא פוליטי. אך הן שכחו שהצדק אינו מתפצל. כאשר הרחיבה גרטה את המצפן המוסרי שלה מהמזג אוויר לעזה, היא התנגשה בגבול האידיאולוגי של הסדר הליברלי המערבי: מותר לומר אמת — כל עוד היא אינה חושפת את בעלי בריתנו.
המצפון המערבי בין האקלים לקולוניאליזם
ברמה המבנית, הנרטיב של "הצלת כדור הארץ" אינו שונה מזה של "המאבק בטרור". שניהם מבוססים על הנחת עליונות מוסרית של המערב שמקנה לו את הזכות להחליט מי ראוי לחיות. גרטה, אולי בלי להתכוון, חשפה את העליונות הזו.
כשהצהירה שצדק אקלימי אינו ניתן להפרדה מצדק אנושי, היא הגדירה מחדש את מערכת היחסים בין הצפון לדרום, בין כובש לנכבש. היא אמרה בפשטות את מה שפילוסופים פוסט-קולוניאליים אומרים כבר עשורים: שהמערכת הגלובלית שבוזזת את משאבי הדרום בשם "הפיתוח" היא אותה מערכת שמצדיקה הרג ילדים בעזה בשם "הגנה עצמית".
זו הסיבה האמיתית להיסטריה המערבית: גרטה הסירה את מסכת "המצפון המוסרי" מהנרטיב שלהם, וחשפה שהוא בעצם מצפון סלקטיבי. הוא זועק למען כוכב לכת גוסס — אך שותק לנוכח עם שמושמד.
ישראל ככלי מבחן
ישראל לא ראתה בגרטה רק פעילה סביבתית שמזדהה עם עזה, אלא איום על עצם הלגיטימיות של הנרטיב הישראלי. היא אינה מהמזרח התיכון, לא מאויבי ישראל המסורתיים, ולא שייכת למפלגה שאפשר להשחיר את כוונותיה. היא בת אירופה, מהדור שאמור היה לרשת את "נרטיב השואה" כמגן מוסרי לישראל.
כאשר רשויות הכיבוש מאלצות את גרטה לכרוע ולנשק את דגל ישראל, הן אינן משפילות רק פעילה — הן שולחות מסר לכל מערבי: אף אחד לא מעל הנרטיב הציוני, גם לא סמל המצפון העולמי.
מה שמטריד את ישראל אינו שגרטה תמכה בעזה, אלא שהשיח ההומניסטי שלה מהדהד בקרב מיליוני צעירים מערביים. אלו אינם נושאים רגשי אשמה היסטוריים כלפי היהודים, אלא רואים בפלסטינים קורבנות של מערכת קולוניאלית שמחדשת את עצמה בשפת "הביטחון".
האיום האידיאולוגי האמיתי
גרטה מייצגת היום את מה שהמערב מפחד ממנו יותר מכל: קרע במצפון האירופי מבפנים. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, מופיעה תנועה צעירה באירופה שאינה רואה בישראל "מקלט לקורבנות" אלא "מדינת כיבוש". המהפך המוסרי הזה, גם אם הוא מצומצם, מבשר על קריסת הנרטיב המערבי שעליו נבנתה לגיטימיות הכוח מאז 1945.
לכן התייחסו אליה כאל "אויב סימבולי". התקשורת הישראלית כינתה אותה "הילדה המשוגעת", והפוליטיקאים האשימו אותה בתמיכה ב"טרור". זו שפה לא חדשה; היא שימשה נגד מנדלה, ונגד כל מי שהתנגד לאפרטהייד.
אבל מה שהופך את גרטה לאיום עמוק יותר הוא שהיא אינה שייכת לשום זרם פוליטי, לא ניתן לקנות אותה ולא ניתן להשתיקה. היא, בפשטות, מייצגת את התודעה העצמאית שהמערב איבד במערבולת האינטרסים שלו.
מסטוקהולם לעזה: מסע בתודעה
כשישבה גרטה בשנת 2018 מול הפרלמנט השוודי בגשם, לא יכלה לדמיין שמסעה יוביל אותה לתא מעצר ישראלי באשדוד. אך במהותו, זה אותו מאבק: נגד מערכת כלכלית ופוליטית אחת, שהורסת גם את הסביבה וגם את האדם.
התחממות כדור הארץ אינה אלא צד אחר של המלחמה בעזה: שתיהן תוצאה של מערכת עולמית המבוססת על ניצול ואדישות. ההבדל הוא שאחת הורגת בפחמן, והשנייה בפצצות.
במובן הזה, גרטה לא נטשה את המאבק הראשון שלה — היא הרחיבה אותו. היא עברה מהגנה על הפלנטה להגנה על האדם, ומהתמודדות עם תאגידים רב-לאומיים להתמודדות עם מדינה שמונופול על הגדרת "הקורבן".
כשהתמימות הופכת לאיום
בתיעוד ששודר בתקשורת הישראלית מנמל אשדוד, נראה שר לביטחון לאומי איתמר בן גביר צועק על העצורים מצי "משט התקווה": "אלה טרוריסטים שבאו לתמוך בטרור". האירוניה כאן היא טרגית וסאטירית כאחת: אדם שמנהיג מערכת שמבצעת רצח עם, מאשים נערה שוודית ב"טרור".
השאלה המתבקשת היא: מי הטרוריסט באמת? מי שלח פצצות לבתי חולים? מי כלא שני מיליון בני אדם בכלא פתוח במשך שני עשורים? מי גזל אדמה שאינה שלו וטען שהקורבן הוא הפושע? ואם כך מתייחסים לפעילים מערביים, מה הם עושים לאסירים הפלסטיניים?
השאלות האלו הן שהופכות את גרטה לאיום. היא אינה מציעה שיח פוליטי רגיל שאפשר להתווכח איתו, אלא שאלה מוסרית בלתי נסבלת: מה נותר מהאנושיות שלכם?
המצפון מול האימפריה
בסופו של דבר, גרטה טונברג אינה רק פעילה סביבתית או מגינה על עזה — היא סמל לעימות עמוק יותר בין מצפון לאימפריה. היא תזכורת לכך ש"חירות", כפי שהמערב מתגאה בה, אינה נמדדת במספר המילים שאפשר לומר — אלא במספר האמיתות שמותר להשמיע.
ובעולם שבו מענישים ילדים בעזה על לידתם, ומענישים נערה שוודית על מצפונה, הופך המאבק על האמת למעשה של התנגדות בפני עצמו.
גרטה כבר לא מגינה רק על היערות — היא מגינה על שורשי המשמעות האחרונים בעולם שנשרף מזמן.
וככל שבן גביר צועק עליה "טרוריסטית", כך גוברת אצל העולם ההכרה: את האמת, גם כשהיא קטנה, אי אפשר לחנוק.
