תקשורת אמריקאית: ישראל היא המקור העיקרי לחוסר היציבות במזרח התיכון

נראה כי המזרח התיכון ניצב בפני תמונה משתנה, שבמרכזה עומדת מציאות ברורה מתמיד: ישראל היא המקור הראשון לחוסר היציבות באזור. תפיסה זו אינה נחלתם הבלעדית של העמים הערביים והמוסלמיים, אלא החלה לחלחל לבירות המערב, שמצאו את עצמן נאלצות לבחון מחדש את מדיניותן כלפי ישראל, לאחר שפשעיה נגד הפלסטינים ותוקפנותה נגד מדינות האזור הגיעו לרמה המאיימת על הביטחון הקולקטיבי כולו.

המאמר, שפורסם על ידי מכון "Responsible Statecraft" ותורגם על ידי אתר אל-ח'נאדק, דן בשינוי בתפיסה הבינלאומית כלפי ישראל כמקור העיקרי לחוסר היציבות במזרח התיכון, לאור הבידוד הגובר שאיתו התמודדו נציגיה באו"ם לאחרונה, וההכרות המערביות המואצות במדינת פלסטין. הכותב מקשר בין הסלמת הזעם העממי והרשמי במערב כלפי הפשעים הישראליים בעזה, שבהם מספר הקורבנות הגיע לעשרות אלפים, לבין ההבנה המערבית כי מדיניות הכוח הישראלית גוררת את האזור לפיצוץ נוסף.

עוד מציין המאמר כי התגובה הישראלית להתפתחויות אלה לא הייתה פתיחות או בחינה מחודשת, אלא איומים נוספים, שהבולט בהם הוא הכוונה לספח את הגדה המערבית, על רקע תמיכה פנימית רחבה בכל צעדי ענישה נגד הפלסטינים. מזווית אחרת, המאמר מתעכב על התקיפה הישראלית על קטאר, שהיוותה הלם למדינות ערב, שכן היא חשפה שאף מדינה אינה חסינה מפני תוקפנות, אפילו אלה המארחות בסיסים צבאיים אמריקאיים. התפתחות זו הובילה את מצרים לתאר את ישראל כ"אויב", בעוד איחוד האמירויות הזהירה כי הסיפוח יעבור "קו אדום".

הכותב גם מבהיר כי הסיכויים להרחבת מעגל הנרמול (נורמליזציה) עם ישראל הולכים ופוחתים, ואף ייתכן כי חלק מהמדינות המנרמלות יצמצמו את שיתוף הפעולה שלהן. "הסכמי אברהם" לא השיגו שלום כפי ששווק, אלא שימשו את ישראל ככיסוי להמשך הכיבוש ולהעמקת בריתותיה נגד יריביה האזוריים.

באשר לארצות הברית, המאמר גורס כי היא ניצבת בפני מבוי סתום אסטרטגי מחריף. אמון הערבים בהגנתה הביטחונית התערער, במיוחד לאחר שהתעלמה בעבר מהתקפת איראן על מתקני הנפט הסעודיים, ועם חוסר יכולתה למנוע מישראל לתקוף את קטאר כעת. הסיכויים לחתימת הסכמי ביטחון חדשים עם מדינות ערביות נמוכים מאי פעם, מה שמעמיד את וושינגטון בפני אתגר של הערכה מחדש של יחסיה עם האזור.

לסיכום, המאמר מגיע למסקנה כי יציבות המזרח התיכון דורשת להתעלם מהטענה האמריקאית שאיראן היא האיום הגדול ביותר, ולהכיר בכך שישראל, באמצעות מעשיה המלחמתיים והכובשים, היא המכשול האמיתי לשלום וביטחון ברי-קיימא באזור.
הטקסט המתורגם של המאמר:
המערב התחיל להבין זאת סוף־סוף, כפי שניכר מהבידוד הגובר שבו נתקלו בכירי ישראל באו״ם בשבוע שעבר.

האם הסכסוך במזרח התיכון ניצב בפני תפנית מכרעת? ייתכן שכן, לנוכח התעצמות הזעם הבינלאומי על מעשי ההרג של ישראל ברצועת עזה והתרחבותם בשבועות האחרונים.

מדינות מערביות מרכזיות אחדות, שסירבו בעבר להצטרף לרוב חברות האו״ם בהכרה רשמית במדינה פלסטינית, ניצלו את פתיחת מושב העצרת הכללית הנוכחית כדי לנקוט צעד זה. ההפגנות העממיות במערב למען הפלסטינים היו המוניות וברורות כתמיד, וסקרי דעת קהל אחרונים מצביעים על ירידה חדה בתמיכת הציבור האמריקאי בישראל.

תגובות אלו הן המינימום שניתן היה לצפות לו לנוכח הידרדרות נוספת במעשי האכזריות הישראליים כלפי תושבי עזה. המתקפה הצבאית הישראלית על העיר עזה החריפה את ההרס שרוב העיר כבר סבל ממנו. המתקפה הציבה את התושבים שנותרו בפני ברירה בין סבל ומוות אפשרי במקומם, לבין בריחה חוזרת לחלק אחר ברצועה ללא כל ערובה לביטחונם. ההתקפות והרעב המכוון הביאו לכך שמספר ההרוגים בעזה קרוב עתה להיות פי כמה מהמספר הרשמי – כ-65,000 הרוגים.

התגובות הבינלאומיות, לרבות ההכרה הדיפלומטית בפלסטין מצד ממשלות מערביות, אינן מעוררות תגובה בונה בישראל. ההכרה במדינה הפלסטינית אף ספגה ביקורת מצד פלסטינים שטענו – ובצדק – כי אינה מקלה את הסבל המיידי בשטח. הצעדים הדיפלומטיים וההפגנות אינם מדברים בשפה היחידה שישראל נראית כמי שמבינה – שפת הכוח והכפייה.

תגובתה של ישראל לצעדים הדיפלומטיים האחרונים הייתה אתגר ואיום בהטלת זוועות נוספות על הפלסטינים. שר הביטחון הלאומי הקיצוני, איתמר בן גביר, מבקש להפוך את סיפוח הגדה המערבית לתגובה הישראלית המרכזית להכרה המערבית בפלסטין.

רוב הישראלים – לא רק ממשלתם או הקיצוניים שבהם – רואים בלחץ הבינלאומי הוכחה נוספת לדעה קדומה נגד ישראל ולצורך בהפעלת כוח להגנה עצמית, ללא קשר לזעם העולמי. סקרים מראים כי רוב הישראלים מאמינים שאין חפים מפשע בעזה ותומכים בגירוש תושביה. קריאה למוסר לא תיענה בחיוב על ידי ממשלה הנשענת על ציבור זה כבסיס פוליטי. רק הטלת עלויות ותוצאות חמורות על ישראל עשויה לדחוף אותה לשנות את מדיניותה.

גם אם ייתכן שאיננו נמצאים עדיין בנקודת מפנה בנוגע לטרגדיה הישראלית-פלסטינית, הרי שמחשבתן של מערכות ערביות באזור עברה שינוי מסוים בשבועות האחרונים. המתקפה הישראלית בתחילת ספטמבר על אדמת קטאר – בניסיון כושל להתנקש במנהיגי חמאס שניהלו מו״מ בנוגע לעזה – זעזעה חשיבה זו.

המתקפה על קטאר באה בעיצומן של התקפות מזוינות נוספות מצד ישראל על מדינות אזוריות אחרות – לבנון, סוריה, תימן ואיראן – נוסף על הטבח בפלסטין. מדינות אלו, ואחרות כמו עיראק ומצרים, היו יעד להתקפות ישראליות גלויות וחשאיות במשך שנים, אך הצירוף של כמה מהן כמעט בו־זמנית בחודש האחרון החריף את ההלם.

המתקפה על קטאר המחישה לממשלות ערב לא רק שישראל היא המדינה המערערת ביותר את היציבות באזור, אלא שגם כל אחת מהן עלולה להיות מטרה דומה. קשריה הביטחוניים של קטאר עם ארה״ב – התומכת הראשית בישראל, שלה נוכחות צבאית גדולה בבסיס אל־עודיד – לא הגנו עליה מפני התוקפנות הישראלית. אף שחלק מהממשלות הערביות עשויות להראות סימני עייפות מתמיכתן המתמשכת בפלסטינים, הן חרדות מאוד מאפשרות התקפה על אדמתן.

חששותיה של מצרים – המדינה הערבית הראשונה שחתמה על שלום עם ישראל – גדולים עד כדי כך שנשיאה, עבד אל־פתאח א-סיסי, תיאר את ישראל כ״אויב״ בפסגה הערבית הדחופה לאחר המתקפה על קטאר. מצרים, כמו קטאר, תיווכה בשיחות הפסקת אש בעזה, ועלולה להיות יעד נוסף להתעקשות ישראל להרוג בכירי חמאס באשר הם, גם אלה המשתתפים במו״מ שלום. מצרים גם חוששת מהשלכות המשך הטיהור האתני הישראלי נגד הפלסטינים ברצועה – הגובלת במצרים – על ביטחונה. לירדן חששות דומים מהאפשרות שהפלסטינים יידחקו מזרחה כתוצאה מהצעדים הישראליים ההולכים ומתרבים בגדה, מה שעלול לערער את יציבותה הפנימית השברירית ממילא.

אחת מתוצאות האירועים הללו, לפחות לעת עתה, היא שלילת האפשרות להסכמי נורמליזציה נוספים בין מדינות ערב לישראל, מעבר לאלה שחתמו עליהן בחריין, מרוקו ואיחוד האמירויות בכהונתו הראשונה של טראמפ. ייתכן אף נסיגה בשיתוף הפעולה מצד ממשלות שכבר חתמו. איחוד האמירויות מיהר להגיב על הדיבורים בישראל על סיפוח הגדה המערבית והזהיר שסיפוח כזה יחצה ״קו אדום״.

יתרון נוסף של התפתחות זו הוא חשיפת מופרכותה של התפיסה הרווחת בארה״ב, שלפיה פיתוח היחסים עם ישראל – מה שמכונה ״הסכמי אברהם״ – הוא התקדמות ואף צעד לקראת שלום ישראלי-פלסטיני. ההפך הוא הנכון: מדובר בתחליף לשלום עם הפלסטינים. זו דרך של ישראל ליהנות – ולהראות לעולם שהיא נהנית – מקשרים מלאים עם שכנותיה, תוך שהיא ממשיכה לדכא את הפלסטינים ולכבוש את אדמותיהם. מאחר שישראל נוטה לראות בהסכמים אלו מרכיב מרכזי בברית נגד איראן, הרי שה״הסכמי שלום״ המדומים הללו החריפו את הסכסוך במפרץ.

השלכה נוספת היא שעל ארה״ב לנטוש את האובססיה של ממשלי טראמפ וביידן לחתירה להסכמי נורמליזציה נוספים בין ישראל למדינות ערב. נוכח המתרחש בעזה ושאר התנאים באזור, הסכמים כאלה אינם תורמים לשלום או לביטחון במזרח התיכון או לאינטרסים אמריקאיים אחרים.

עוד משמעות היא ירידת קרנו של שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארה״ב בעיני ממשלות ערב. הספקות הערביים בנוגע לחשיבות זו גברו כבר ב-2019, לאחר התעלמות ארה״ב מהתקפה איראנית על מתקני נפט סעודיים – שהייתה חלק מתגובת איראן למדיניות ״הלחץ המקסימלי״ של ממשל טראמפ, שהמשיכה גם בכהונתו השנייה, ושנועדה לקטוע את יצוא הנפט האיראני. המתקפה הישראלית על קטאר, מדינה קטנה שהפקידה חלק גדול מביטחונה בידי ארה״ב, החריפה ספקות אלה. ייתכן שארה״ב תצטרך להיערך לצמצום נגישותה הצבאית לשטחי ערב.

מבחינת האינטרסים האמריקאיים, הסכם ביטחוני רשמי חדש עם מדינה ערבית – כמו זה שממשל ביידן ביקש עם ערב הסעודית – נעשה פחות סביר מבעבר. התפתחות זו מפחיתה את הסיכון למעורבות אמריקאית בסכסוכים שלא היא יצרה. אולם, כפי שמראה אירוע קטאר, גם התחייבות משתמעת טומנת בחובה עלויות וסיכונים. וישראל, המוכנה לחזור על מתקפות כאלה בכל מקום באזור, עלולה להביא את ארה״ב, בשל קשריה ההדוקים עמה, לעמדה קשה נוספת.

על ארה״ב לחרוג מהסיסמאות המוכרות על איראן כעל המקור המרכזי לחוסר היציבות במזרח התיכון. עליה לשאול איזו מדינה אחרת פתחה יותר מלחמות, תקפה יותר מדינות – והורגת כיום יותר אזרחים – מכל מדינה אחרת באזור, ולשקול מחדש באופן יסודי את יחסיה עמה.