מפגש נתניהו עם המובילים הדיגיטליים: הכישלון הישראלי בזירת התודעה מול הנרטיב הפלסטיני

במפגש סגור בקונסוליה הישראלית בניו יורק, פנה ראש הממשלה בנימין נתניהו לקבוצה של מובילי דעה אמריקאים ברשתות החברתיות ותיאר אותם כ"נשק החשוב ביותר" להבטחת הבסיס התמיכה העממית בישראל בארצות הברית. זה היה הצהרה מפורשת על כך שהפלטפורמות הדיגיטליות הפכו לשדה קרב מקביל לזה הצבאי. מה שנראה במבט ראשון כתקשורת ידידותית עם דמויות דיגיטליות בעלות השפעה, היה למעשה חלק ממדיניות מתוכננת: מימון תוכן ממוקד המיוצר מחדש בצורת תמיכה בישראל בתוך המרחב האמריקאי, דרך מובילי דעה שמקבלים תמורה על העברת מסר התואם את הדוקטרינה הרשמית.

הדגם הזה של "השכרה רגשית" פתח במה חדש בייצור הדעה הציבורית — כי כבר לא מדובר רק בחדרי חדשות או מרכזי לחצים, אלא בניהול דרך חשבונות בטיקטוק, אינסטגרם, ונמדד במספרי לייקים ודקות צפייה. עם זאת, נצפו תוצאות נגדיות שמקורותיהן חרגו ממסלול התוכן הממומן. בעוד שתל־אביב סמכה על תפוצה בתשלום במסגרת קמפיינים דיגיטליים, עלתה במקביל הדוּרה הפלסטינית שאינה ממומנת — נשענת על תיעוד גלוי של הסבל בשטח: ילדים רעבים שמחפשים מים ומזון, אימהות המחפשות בין הריסות, ומשפחות שנמחקו מרשומות האוכלוסייה.

הניגוד הזה בין "הסיפור המעוצב" לבין "המחזה המתועד" החל לשתקף במדדים החברתיים. לפי סקר שנערך על־ידי ניו יורק טיימס ואוניברסיטת סיינה, כ־35% מהאמריקאים נוטים לחמלה כלפי הפלסטינים מול 34% לטובת ישראל — ו־31% העדיפו לא לנקוט עמדה או לחולק ביניהם. לראשונה זה עשרות שנים, הסיפור הישראלי מתקשה לשמור על יתרון סמלי בדעת הקהל האמריקאית, גם בקרב שבדורות עבר נחשבו לתומכים.

הגל השינוי הכי חד הורגש בקרב בייס התנ״כי הדמוקרטי, שם התמיכה בישראל ירדה באופן מובהק, מול יציבות יחסית בקרב הרפובליקנים — אם כי ברמות נמוכות מהרגיל. המפתיע הוא שהפער לא חלוקה מפלגתית טיפוסית, אלא בין משתמשי הדור הצעיר ברשת — מתחת לגיל 30 — שבעקבות הסקר הראו שבע מתוך עשרה מהם מתנגדים לכל סיוע צבאי או כלכלי נוסף לישראל, ללא קשר לשייכות פוליטית. אלה אינם צופים בערוצי חדשות או מקבלים מסרי עיתון — אלא מקבלים מסרים ממקטעים שעוברים במהירות בפלטפורמות האנכיות.

ישראל, על אף המשאבים הטכנולוגיים והפיננסיים שלה, לא הצליחה לכפות את הנרטיב מלמעלה — ותוך כדי ניסיונות להגיע לקהל האמריקאי דרך קמפיינים דיגיטליים בתשלום שידלו גם הצעות מדיניות מקבילות המגלות בלבול בהבנת אופי המרחב הדיגיטלי. במקום לחדד את המסר, היא נקטה בעזה במדיניות של פגיעה במגדלי תקשורת וניתוק האינטרנט, מתוך מחשבה שהיעדר התמונה יביא להיעדר הנרטיב — אך מה שקרה הוא ההיפך: כל ניסיון להסתיר העצים הדגיש את מה שרצו להסתיר, והצנזורה עצמה הפכה לחומר תקשורתי נגד.

במקביל, הרשתות הפלסטיניות המשיכו להפיץ תוכן חרף הסכנות. צלמים מקומיים — חלקם נהרגו תוך כדי תיעוד — תיעדו יומיום של המלחמה מבפנים: מתוך בתים, בתי חולים, קברי אחים. הם לא הוזמנו לקונסוליות ולא קיבלו חוזי שיווק — אולם השפעתם עלתה על מה שחברות יחסי ציבור ממומנות יכלו ליצור, שכן הנרטיב שלהם לא נוצר במשרדים אלא באזורים החרבים, תחת הפגזות ובמציאות של פחד קיומי.

המאבק הדיגיטלי הזה מלמד שהנוף שישראל משתדלת לייצר נשען על דיכוטומיה של "הגנה מוצדקת מפני טרור", ואילו הנוף המשוחזר מרצועת עזה מבוסס על קו אחד: בני אדם הנרצחים, מרעבים לעיניי מצלמה. כאן השפה הדיפלומטית מתקשה, וניסיונות האיפור נופלים — כי הפלטפורמות כבר אינן רק משדרות אירועים, אלא בונות בהם את האמת.

מפגש נתניהו עם המובילים הדיגיטליים לא היה טעות חישוב, אלא חשיפת הבנה מרוחקת ש"לגיטימציה של כוח" כבר אינה מעוצבת רק באולמות הקונגרס, אלא במרחב התגובות תחת וידאו בן 30 שניות. השאלה היום אינה אם ישראל תמשיך להשקיע בקניית השפעה — אלא האם ההשפעה בתשלום עדיין מסוגלת להיאבק במודעות שנוצרת מחוץ לשליטת המדינה והתקשורת, במקום שבו האמת אינה מוגדרת בנתונים רשמיים אלא בקולות שצועקים מתוך ההריסות.