האסטרטגיה של חיזבאללה אחרי שנה: בין שליטה בקצב לשחיקה

ב־8 באוקטובר 2023, יום אחד בלבד לאחר פרוץ מבצע 7-10, הכריז חיזבאללה על הצטרפותו לעימות כדי לתמוך בעזה דרך החזית הדרומית של לבנון עם ישראל. ההחלטה באותו זמן לא הייתה רגשית או ספונטנית, אלא נבעה מתפיסה ברורה שחיזבאללה יהיה בעמדתו הנכונה מבחינה היסטורית, מוסרית, דתית ולאומית. בהגדרה זו קבע הארגון משוואה חסרת תקדים בהיסטוריית העימות עם ישראל, כאשר סימן במדויק את גבולות תפקידו ומנע במהלך שנה שלמה את הידרדרות האזור למלחמה רחבת היקף.

שליטה בקצב
מהרגע הראשון, היה ברור שחיזבאללה אינו מעוניין במלחמה כוללת עם ישראל, אלא בחזית שחיקה נגד הצבא הישראלי באמצעות צבירת נקודות והישגים באופן מצטבר. התקיפות שהחלו ב־9 באוקטובר 2023 נגד יעדים צבאיים ישראליים היו מחושבות – כתגובה לפשעי ישראל נגד אזרחים, וכן בעקבות הריגת שלושה לוחמים לבנוניים. בתחילה הוגבלו הפעולות לאזורים הלבנוניים הכבושים – חוות שבעא וגבעות כפרשובה – ולא התרחבו לרמה שעלולה לגרור תגובות ישראליות רחבות. השיטה הייתה ברורה: לכל פעולה סיבה ישירה ומסר מוגדר, מה שצייר את חיזבאללה ככוח ממושמע, הבוחר את עיתוי התגובה ומיקומה בדקדקנות.

המשמעת הזו אפשרה לחזית ולכוח ההרתעה להמשיך במשך שנה שלמה בקצב כמעט קבוע: תקיפות איכות מצד חיזבאללה מול תגובה ישראלית עזה, אך מבלי לחצות את הגבולות המובילים למלחמה כוללת. כך הצליח הארגון לכפות דפוס שונה מהמלחמות הקודמות, שפרצו בדרך כלל לאחר ימים או שבועות. הוא השיג את אחד מיעדיו – יצירת חזית שחיקה על ישראל והקלה מסוימת על עזה.

השחיקה האיטית
דפוס נוסף שבלט בשלב זה היה אימוץ אסטרטגיית שחיקה ארוכת טווח. חיזבאללה לא חיפש ניצחון מהיר או פריצה רחבה, אלא פעל על נקודות מדויקות: פגיעה במרכזי פיקוד ובקרה, שימוש במל"טים התקפיים והגנתיים, ופגיעה באתרים בעלי חשיבות מבצעית סמלית כמו בסיס מירון. כלומר – מטרות ברורות וברות השגה.

הטקטיקה האיטית הזו נשאה פרי, כאשר מעל 100 אלף מתנחלים פונו מהצפון – לראשונה מאז הקמת ישראל. ההשפעה הפסיכולוגית והפוליטית של הפינוי הייתה גדולה בהרבה מהנזקים החומריים. המתנחלים המפונים, שרובם עברו לאזור המרכז, לא קיבלו את התמיכה המיוחלת מהממשלה, וחוו חוסר יציבות – במיוחד לנוכח סירוב חלק ממתנחלי המרכז לקלוט אותם בשל הבדלי סגנון חיים, רעיונות ואידיאולוגיה.

המשוואה הפוליטית
חיזבאללה קשר את תפקיד חזית לבנון לשני יעדים: הפסקת התוקפנות על עזה, ומניעת חיסול חמאס. קשר זה הוכרז על ידי המנהיג השהיד חסן נסראללה בהופעתו הראשונה לאחר מבצע "שיטפון אל־אקצא", ומשמעותו הייתה שלבנון אינה זירה עצמאית אלא חלק ממערכה של "איחוד הזירות", שבו היא ממלאת את התפקיד המוטל עליה בהתאם למיקומה, קרבתה וחובתה המוסרית, האנושית, הלאומית וההיסטורית.

בעמדה זו הצליח חיזבאללה לאזן בין סולידריות בשדה הקרב לבין מניעת הידרדרות לבנון למלחמה כוללת במשך שנה מאז תחילת התמיכה. זאת כדי לשמר יכולות ככל האפשר, ובמקביל לשחוק את יכולות ישראל לאורך זמן. פעולותיו הוגבלו לטווח מסוים שאיפשר לו להשיג את מטרותיו ולהגביר את הלחץ על ישראל מבלי להעניק לה עילה למלחמה כוללת.

ההסלמה הישראלית
על אף המשמעת הזו, ניהול העימות וההקפדה על אי־פגיעה באזרחים בישראל, השנה הראשונה לא הייתה חפה מהתקפות ישראליות על אזרחים בדרום לבנון. עשרות נהרגו – בהם עיתונאים וחובשים – לצד תקיפות בבעלבכ, נבטיה והדאחיה הדרומית. אולם מחיר זה הפך לכלי תקשורתי ופוליטי: ביירות הגישה תלונות חוזרות ונשנות למועצת הביטחון כדי לחשוף את אמות המידה הכפולות של הקהילה הבינלאומית.

במקביל, ניסתה ישראל לבצע חיסולים ממוקדים – כמו חיסול סאלח אלעארורי ומפקדים ביחידת רדואן – כדי לערער את מאזן החזית. אולם חיזבאללה התייחס לכך כחלק ממשחק השחיקה, והגיב בפעולות מחושבות, כשהוא מדגיש שדמם של המנהיגים לא יישפך לשווא, אך התגובה לא תחרוג מהגבולות שנקבעו.

החשיבה הא־סימטרית
הניתוח הבולט ביותר לשנה זו הוא שחיזבאללה פעל בתודעה צבאית א־סימטרית. הוא מודע לעוצמתה הצבאית והאווירית של ישראל, אך גם מכיר את נקודות כוחו שניתן למנף: פגיעה באתרים קרובים ללבנון באמצעות טילים מדויקים, מל"טים, ויכולת לשבש את חיי המתנחלים. אסטרטגיה זו הפכה את "הרווח לאיטי", אך לטווח הארוך תוצאותיה עשויות להיות אפקטיביות יותר, משום שיצרה שחיקה מצטברת שקשה לישראל להתמודד עמה במהירות.

שנה שלמה הצליח חיזבאללה להפוך את לבנון לחזית תמיכה יציבה, השומרת על לחץ מתמשך על ישראל מבלי להיגרר למלחמה כוללת. הישג זה דרש מהארגון פעולה בכמה מישורים: צבאי, פוליטי ואסטרטגי. הוא הצליח לאזן ביניהם בניהול המערכה, והדבר בא לידי ביטוי בשטח במשמעת של חיזבאללה וביכולתו לפעול במרווחים צרים תוך השגת מטרותיו.