11:21 זמן קודס הכבושה
החל מהפלישה הישראלית ללבנון בשנת 1982, לא הוגבלה העימות בין ההתנגדות האסלאמית לישראל לממד הצבאי המסורתי בלבד, אלא התעצבה חזית מקבילה שנודעה בשם "מלחמת הצללים" – מלחמה ביטחונית ומודיעינית שהתנהלה הרחק מאור הזרקורים. מלחמה זו לא הייתה סכסוך גבול פשוט אלא מאבק קיומי, שבמהלך יותר מארבעה עשורים חלו בו תמורות עמוקות ששינו את מאזן הכוחות באזור.
המבנה הביטחוני של ההתנגדות נולד כתגובה לכיבוש, לנוכח הסתמכותה של ישראל על רשתות ריגול צפופות בדרום לבנון. ההתנגדות התמקדה בלחימה בריגול ובטיהור סביבתה מהסוכנים, תוך שימוש בשיטת "ניסוי וטעייה". שנים אלו הפכו לבית ספר ביטחוני נוקשה שיצר מערכת ממושמעת יותר. ב-16 בפברואר 1992, חיסולו של המזכ"ל סייד עבאס מוסאווי סימן נקודת מפנה שדחפה את ההתנגדות לעבור מהגנה להתקפה.
לאחר שהסייד חסן נסראללה קיבל את הנהגת המפלגה, הוא הבין כי ההגנה לא שלמה ללא בניית יכולות מודיעיניות התקפיות. הוקמו יחידות מיוחדות לאיסוף מידע, נגד ריגול ולמבצעים מיוחדים, וכן נבנתה רשת תקשורת מאובטחת הרחק מעיני ישראל. מההישגים הבולטים: מבצע ענסריה ב-1997 שבו נהרגו 12 חיילים מיחידת שייטת 13, וחיסולו של הגנרל ארז גרשטיין ב-1999. שלב זה הסתיים בנסיגת ישראל מדרום לבנון במאי 2000.
לאחר השחרור, עלתה רמת העימות. ההתנגדות הצליחה לגייס סוכנים בלב המערכת הביטחונית הישראלית, כמו אל"מ עומר אל-היב ב-2002, ואספה מידע רגיש על תנועות מפקד פיקוד הצפון גבי אשכנזי. כמו כן הצליחה לפתות את אל"מ אלחנן טננבוים להגיע לביירות ב-2000 – מהלך שנחשב לפריצה מודיעינית חריגה. טכנולוגית, ההתנגדות הצטיינה ביירוט תקשורת ובהתגברות על טכניקות קפיצת תדר, מה שאילץ את ישראל לבחון מחדש את יכולותיה.
במהלך מלחמת יולי 2006, ישראל סבלה מ"חושך מודיעיני" וכשלה בבניית בנק מטרות מדויק, בעוד שההתנגדות הציגה עליונות איכותית ביירוט תקשורת והצבת מארבים, כמו טבח הטנקים בוואדי אל-חוג'יר. לאחר המלחמה חוסל המפקד עמאד מוע'ניה בדמשק ב-2008 – פרצה ביטחונית חמורה. ההתנגדות הגיבה בפירוק רשתות ריגול מרכזיות כמו רשת מחמוד רפאע ומרואן פאקיה. שלב זה הדגיש את יכולת המפלגה להתמודד עם חדירות ביטחוניות חמורות.
השתתפות חיזבאללה במלחמה בסוריה סימנה תפנית אסטרטגית. המפלגה התמודדה עם קבוצות קיצוניות ועם שירותי מודיעין בינלאומיים, ורכשה ניסיון בלחימת ערים, לוחמת גרילה ושימוש בכלי טיס בלתי מאוישים. חשיפה זו נוצלה על ידי ישראל במסגרת "המערכה שבין המלחמות", שביצעה מאות תקיפות אוויריות לאיסוף מידע, בעוד שחיזבאללה פיתח יחידות עילית כגון "כוח רדואן" והרחיב את מומחיותו בשטח ובסייבר.
עם מבצע "מבול אל-אקצא" באוקטובר 2023 ופתיחת חזית הדרום, עברה מלחמת הצללים לשלב חדש. ישראל נשענה על "אוצר המודיעין" שצברה בסוריה, וביצעה קמפיין חיסולים נרחב שהכיל את בכירי ההנהגה כמו הסייד חסן נסראללה, הסייד האשם ספיא א-דין ואחרים. כמו כן פוצצה אלפי מכשירי "ביפר" ותקשורת אלחוטית של המפלגה, מה שהוביל לנפגעים רבים. למרות האכזריות, המתקפות לא הצליחו לשתק את המבנה הארגוני של המפלגה, שהפגינה עמידות ויכולת המשך לחימה.
הניסיון הוכיח כי ההישג האסטרטגי הגדול ביותר של ההתנגדות הוא בניית מערכת ביטחונית ומודיעינית שלמה מאפס, שאפשרה לה להגן על הנהגתה ולהכתיב משוואות הרתעה חדשות. מבצעים כמו גיוס קצינים בצה"ל או פיתוי טננבוים לא היו הצלחות טקטיות בלבד, אלא פרצות אסטרטגיות. מנגד, ישראל הסתמכה על חיסולים ופעולות טכנולוגיות כמו ה"ביפר", אך אלו נותרו הישגים טקטיים נטולי אופק אסטרטגי. ישראל נכשלה בהשמדת המפלגה או בשיבוש מערכה הצבאית, בעוד ההתנגדות הצליחה להפוך כל מכה להזדמנות לצמיחה.
אירועי 2024 שברו את כל "הקווים האדומים" לפי פרשנים ישראלים, ופתחו את הדרך למלחמת מודיעין עזה יותר, שתלווה במרוץ בתחומי הבינה המלאכותית, ניתוח מידע גדול ולוחמת סייבר. מנגד, תשוב ההתנגדות להצטמצם תחת מעטה חשאיות, תקשורת אישית והשקעה ביתרונה האנושי.
סופר: אל-חנאדק
