האם יש מקום לאפוטרופסות נוספת על סוריה؟

ביקורו של אחמד א-שרע (אל-ג'ולאני) בערב הסעודית מגיע בעיתוי רגיש, על רקע שינויים אזוריים במסגרתם מנסות הן אנקרה והן ריאד לבסס את השפעתן על הסוגיה הסורית – כל אחת לפי האינטרסים שלה. הביקור, שהחל ביום שלישי, 28 באוקטובר, וצפוי להסתיים היום, נראה כניסיון של הממשלה הסורית הנתמכת על ידי טורקיה לפתוח ערוצים מקבילים עם ריאד, חרף הפערים העמוקים בין שני הצדדים.

אין ספק כי המהלכים האלו אינם נעשים ברצון טורקי מלא, אך חוסר היכולת לסגור את הפערים הרבים בזירה הסורית – שהינם רבים – מכריח את אנקרה להשלים עם המציאות, גם אם היא אינה מעוניינת בכך, או אם הדבר משמעו הטלת אפוטרופסות חדשה על סוריה.

הכרח למרות ניגוד האינטרסים

ברור כי התמיכה הטורקית, אף אם נמשכת, כבר אינה מספיקה לצרכיה של הממשלה הסורית בצפון – לא פוליטית ולא כלכלית. טורקיה מתמודדת עם לחצים פנימיים, משברים כלכליים ומערכות יחסים שבריריות עם מוסקבה וושינגטון, והיא אינה מסוגלת כיום לממן את שיקום סוריה או להעניק לגיטימציה לשלטונה בזירה הבינלאומית. מכאן החיפוש אחר ברית עם סעודיה – לא מתוך קירבה אידיאולוגית, אלא מתוך הבנה שהמימון מהמפרץ הוא הנתיב היחיד לשיקום, שמוערך במיליוני דולרים.

אבל – האם סעודיה תספק מימון ללא תמורה?

סעודיה, שפתחה מחדש את ערוצי התקשורת עם דמשק בזהירות, אינה נראית מוכנה לממן פרויקטים באזורים שבשליטה טורקית – אלא אם תבטיח לעצמה דריסת רגל פוליטית או ניהולית שם. כלומר, ייתכן ותבקש אפוטרופסות חלקית או שותפות בקבלת ההחלטות המקומית תחת כותרות כמו "שיקום" או "פיתוח".

נראה, אם כן, שמדובר בניסיון לחלוקה מחודשת של האפוטרופסות על סוריה – לא בסיומה – בשותפות כפויה שאינה משקפת הסכמה אמיתית, אלא את חוסר יכולתו של כל צד לפעול לבדו.

אפוטרופסות כפולה או איזון אינטרסים?

יש הרואים בהתקרבות הזו תחילתו של איזון חדש בצפון סוריה. אך המציאות מורכבת יותר: טורקיה אינה רוצה לחלוק את החלטותיה עם שחקן מהמפרץ בעל שאיפות אזוריות נרחבות, וסעודיה אינה מוכנה לשמש כמממנת משנית של פרויקט טורקי בעל גוון אסלאמי פוליטי. למרות זאת, שני הצדדים נאלצים לשתף פעולה – טורקיה זקוקה לכסף, וסעודיה מחפשת דריסת רגל פוליטית שתאזן, לפחות למראית עין, את ההשפעה האיראנית בדמשק.

במובן זה, שיתוף הפעולה נראה כאפוטרופסות כפולה שדפוסיה עשויים להשתנות בהתאם למאזן הכוחות בשטח – אך במהותה, מדובר בצורה חדשה של שליטה על סוריה.

חששות סעודיים מהמרכיב הג'יהאדיסטי

למרות הפרגמטיזם הסעודי, לריאד יש חששות עמוקים מאופיין של הקבוצות החמושות השולטות כיום בצפון סוריה – ובראשן "ג'בהת א-נוסרה" בגלגוליה השונים. קבוצות אלו צמחו מתוך אידיאולוגיה של אלימות וטקפיר, ואי אפשר להבטיח את יציבותן או להפכן לכלי פוליטי ממושמע לאחר כעשור של קיצוניות.

סעודיה נוטה לשאוף לתפקיד ישיר בניהול קבוצות אלו כדי למנוע שליטה בלעדית של טורקיה – מה שמעורר את חששה. ייתכן גם שהנוכחות הסעודית משרתת אינטרסים של "ישראל", שמעדיפה את החלשת השפעת איראן.

בגישה זו, סוריה עוברת משלב של אפוטרופסות אחת לשלב של ריבוי אפוטרופוסים – לא שחרור מריבונות חיצונית, אלא תחרות חדשה בין אנקרה לריאד, ואולי בעתיד גם שחקנים נוספים, שכל אחד מהם מנסה לקבוע לעצמו "נתח" מהעוגה הסורית – עוגה שביום מן הימים עשויה לקום ולבעוט בכולם.

הטבח יאכל מהמרק שבישל

ההיסטוריה העכשווית הוכיחה כי מימון קבוצות חמושות אינו מבטיח יציבות לשום מדינה. קבוצות שקמו מתוך אלימות הופכות במהרה לנטל על תומכיהן, בשל רעיונותיהן והמציאות שיצרו. כך, הפרויקט הסעודי–טורקי בסוריה נראה כמתכון שרקחו אותו שפים שחששו לטעום אותו – בדיוק מה שיקרה אם הקבוצות החמושות יתאוששו ויחזרו לדפוסי פעילותן האלימים, שאותם עודדו בכספי המפרץ ובסיוע הצבאי של טורקיה.
ואז, לא תספיק השמחה על סוריה "החדשה" או האפשרות להרחבת ההשפעה – שכן ייתכן שמי שיבקש לשלוט, ימצא את עצמו נשלט.