טראמפ מודה: החלטותיי למען ישראל התקבלו בהשפעת משפחת אדלסון!

הכותבת קאטרין ג’ונסטון מציגה במאמר זה, שתורגם באתר "אל-ח’נאדק" המקוון, אחת מהרגעים והמזימות הבולטים בביקורו של דונלד טראמפ בפלסטין הנתונה לכיבוש — הווידוי הברור, הפומבי והבוטה שהוא תחת השפעת מיליארדר “זר”, דבר שהיווה בדרך כלל רעידת אדמה פוליטית שתערער את וושינגטון והעולם. אך המקרה לא הולך כך: שקט מוחלט, התעלמות מחשידה. טראמפ עמד בפני הכנסת בישראל והכריז — בטון גאווה בלי בושה — שההחלטות המכריעות שנטל לגבי ירושלים ורמת הגולן לא התקבלו משיקול ארצות הברית, אלא בהשפעת בית אדלסון, אחת המשפחות העשירות בהיסטוריה הציונית.

וידוי כזה, אילו הוסב לאיש עסקים רוסי או סיני, היה מדליק סוערות פוליטיות ועדות חקירה אינסופיות — אבל הוא עבר ללא תגובה משמעותית מפני שהיד שמיישרת את החוטים היא הפעם ישראלית. כאן נגלם המהות של האימפריה המודרנית: ברית בלתי מוצהרת בין כסף, תקשורת ופוליטיקה — שישראל וארצות הברית עומדות בראש — בעוד שכול העולם מתבקש למחוא כפיים למשמעת, לא לבדיקה.

ג’ונסטון מסכמת בכך שמה שמושך אותה בטראמפ הוא "נטייתו הילדותית לאמר את מה שצריך להיאמר בלחישה, בקול רם וברור".

לפני שחרורו, שומרי הכלא הישראלים החליטו להעניק לנאסים אל־ראדי “מתנת פרידה” — הם כבלו את ידיו, הפילו אותו על הרצפה והחלו להכות אותו חסר רחמים, בדיוק כפי שקבלו אותו בהתחלה.

המבט הראשון של אל־ראדי לעבר עזה לאחר כמעט שנתיים היה מבולבל; בעיטה בעינו גרמה לו לקשיי ראייה גם לאחר יומיים. בעיות הראייה הצטרפו לרשימה ארוכה של מחלות שרכש במהלך תקופת מאסרו, שנמשכה 22 חודשים בבתי כלא ישראליים.

נאסים אל־ראדי, בן 33, עובד ממשלתי מבית לאהיה, נעצר על ידי חיילי ישראל ב־9 בדצמבר 2023 מתוך בית ספר שהוסב למקלט בעזה. שהה כ־22 חודשים במרכזי מעצר ישראליים, בהם 100 ימים בתא תת־קרקעי, עד ששוחרר יחד עם 1,700 עצורים פלסטינים וחזר לעזה ביום שני.

כמו מרבית העצורים ששוחררו, לא הוצגה נגד אל־ראדי שום האשמה. כמו רבים אחרים, מאסרו נוכח בעינויים, הזנחה רפואית ורעב מצד שומרי הכלא הישראלים.

הסבר תקופת מאסרו על־פי ארגון זכויות האדם הישראלי "בצלם" מתאר מדיניות התעללות המופעלת נגד עצורים פלסטינים בבתי הכלא ובמתקני המעצר של ישראל.

משרדי בתי הכלא והצבא בישראל לא הגיבו מיד לבקשת תגובה, אך בעבר טענו כי "תנאי הכלא תואמים את החוק הבינלאומי".

על תקופת מאסרו בכלא נפחא שבנגב, המקום האחרון בו שהה לפני שחרורו, אמר אל־ראדי: “תנאי הכלא היו קשים במיוחד — עם כבלים על ידי ורגלי, חשוף לצורות עינויים קשות.”

הכתות לא היו חריגות — אלא חלק ממערכת התעללות שיטתית, לדבריו:

"השתמשו בגז מדמיע וקלקר כדי להפחיד אותנו, בנוסף על השפלות וקללות מתמשכות. הייתה מערכת דיכוי קשיחה — דלת האלקטרונית נפתחה כשחיילים נכנסו, יחד עם כלביהם הם צעקו ‘על הבטן, על הבטן’ והחלו להכות אותנו חסר רחמים."

הוא ציין שהתאים היו צפופים — 14 אנשים בחדר שתוכנן למספר אנשים מועט — והיגיינה ירודה גרמה לו למחלות עור ופטריה שלא טופלו כראוי.

מוחמד אל־עעלי, סטודנט בן 22 ששוחרר גם הוא מנפחא ביום שני, נדבק בגירוד (ג’רב) במהלך מאסרו.

לדבריו, שנעצר ב־20 בדצמבר 2023 מתוך בית ספר בג’באליה: “לא הייתה שום טיפול רפואי. ניסינו לטפל בעצמנו בחומר לחיטוי רצפות על הפצעים — זה רק החמיר.” החדרים היו מזוהמים, האוויר לא בריא, מערכת החיסון חלשה, והאוכל מזוהם."

הוא הוסיף: "היה מקום שנקרא ‘דיסקו’, שבו השמעו מוזיקה רועשת ללא הפסקה למשך יומיים — אחת מהשיטות הקשות ביותר של עינויים. גם תלו אותנו על קירות, ריססו לנו אוויר ומים קרים, ולעיתים פיזרו אבקת פלפל חריף על העצורים."

שני הגברים איבדו משקל רב במהלך מאסרו: אל־ראדי נכנס בכוח 93 ק״ג ויצא 60 ק״ג; אל־עעלי נכנס 75 ק״ג וירד ל־42 ק״ג בשלבים אחדים.

רופאים פלסטינים דיווחו כי רבים מהעצורים ששוחררו הגיעו לעזה במצב בריאות קשה ביותר.

יאד קדיח, מנהל קשרי ציבור בבית החולים נסר בדרום עזה, שקיבל את העצורים ביום שני, אמר: “סימני המצוקה והעינויים היו בולטים על גופם — חבלות, שברים, פצעים, סימני גרירה על הרצפה, וסימני קשירה שהקשו על ידיהם.” רבים מהמשוחררים הועברו למיון עקב מצבים רפואיים קשים. בנוסף לפציעות מהכתות, נראה כי העצורים לא אכלו לאורך זמן רב.

על פי הערכות, כ־2,800 פלסטינים מעזה מוחזקים במתקני מעצר ישראליים ללא האשמה, לפי "הוועדה הכללית למאבק בעינויים בישראל".

טל סטיינר, מנכ״ל הוועדה למאבק בעינויים, אמר: “בעיקרו, מאז 7 באוקטובר התגבר היקף ועוצמת העינויים וההתעללות במתקני הכלא והמחנות הצבאיים של ישראל באופן ניכר. אנו רואים בכך חלק ממדיניות שמובלת על ידי מקבלי החלטות בישראל כמו איתמר בן גביר ואחרים.”

בן גביר, שר ביטחון ימין קיצוני, התפאר כי מספק “את הכמות המזערית ביותר של אוכל”, וכתב בפוסט ברשתות החברתיות ביולי: “אני כאן כדי להבטיח שהטרוריסטים יקבלו את המינימום המינימלי.”

במהלך שחרורו, הרים אל־ראדי טלפון כדי להתקשר לאשתו — וגילה שהמכשיר שלה אינו פעיל. לאחר מכן הבין שאשתו וכל ילדיהם, למעט אחד, נהרגו בעזה במהלך תקופת מאסרו.