למה טראמפ רצה את פרס נובל לשלום ולמה הוא לא קיבל אותו?

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ניהל קמפיין של לחץ גלוי וסמוי במטרה לזכות בפרס נובל לשלום, כשהוא מסתמך על תפיסה עצמית שעמדתו הפוליטית, פופולריותו ויכולתו להשפיע בזירה העולמית מזכירות לו את הזכות לזכייה — או לפחות להציב אותו במקום גבוה יותר מקודמו, ברק אובמה, שזכה בו ב־2009. עם זאת, קריאה בדחפיו האישיים ובמציאות הפוליטית שעוטפת את המהלך מבהירה ששאיפתו גדולה בהרבה מהרקורד שמצטבר סביבו, ושהסיכויים שלו כיום כמעט אפסיים.

הרצון בפרס איננו פרט פרוטוקולי אצל טראמפ — הוא חלק ממלחמה סמבולית שבה חופפות שיקולות אישיים, בחירותיים ובינלאומיים. מאז עלייתו לשלטון, הוא הביע מורת־רוח על מתן הפרס לאובמה על פי נאום כוונות, וטען שלקודמו לא הושגו הישגים שמצדיקים את ההוקרה. מנגד, הוא מציג את עצמו כ’איש העסקאות’ ואויב המלחמות — כמי שיכול ליצור “שלום לפי פילוסופיית כוח” — ובכך שואף להגדיר מחדש את הקריטריונים שיקנו לו לגיטימציה בינלאומית, שלעיתים אינה עומדת לרשותו במוסדות הרב־צדדיים או בתקשורת המערבית הקלאסית.

גם השאיפה לנובל קשורה לחשבון פנימי: הוא משתמש בה כקלף בנוף הפוליטי האמריקאי, כתחליף סמל עבורו בבית, בדיוק כמו שהיא עיטור בינלאומי. בנוסף, היא מסייעת לניסיון לשקם את תדמיתו מול בעלי בריתיו המסורתיים של ארצות הברית — לאחר ש during כהונתו הראשונה הוא הואשׁם בהתנהלות מבודדת ובהפרת הסדר הבינלאומי הליברלי. לכן, לעיתים הוא מציע את הפרס כהכרה בתפקידו בהסכמי נורמליזציה ערביים־ישראליים, או כתוצאה לכך שהוא מסוגל לנהל דרך שונה בסכסוך באוקראינה לעומת ממשל בידן.

אבל לעומת שאיפתו, המכשולים ניכרים הרבה יותר. ועדת נובל — המורכבת מחמישה חברים — אינה פועלת על פי לחצים תקשורתיים או מאיים פוליטיים, במיוחד לא כאשר ניסיון העבר (לדוגמה האקדמיה עם אובמה) עשה אותה זהירה יותר במתן פרס ללא הישג ממשי. כמו כן, בה הרכב הנוכחי של הוועדה אין נטייה לתמוך בטראמפ; רק חבר אחד עם נטייה שמרנית מראה סימפטיה, ואילו יו”ר הוועדה ושלושה חברים נוספים נוקטים עמדות ביקורתיות לגבי מדיניותו החוץ־ארצית. מעבר לכך, סודיות המינויים והדיונים פוטרת את הוועדה מהתחייבות ישירה מהעיתונות או מהבית הלבן.

ברמה הפרקטית, טראמפ עדיין אינו מחזיק בחומר מדיני ממשי שעל בסיסו אפשר להעניק פרס לשלום. בענייני אוקראינה — לא הושג הפסקת אש משמעותית או פריצת דרך דיפלומטית, אף על פי הבטחותיו הפומביות ש־״שלום ביום אחד״ אפשרי. הגישה שלו, המבוססת על נרמול כולל עם מוסקבה וסרת הסנקציות, לא תורגמה למסלול משא ומתן מוסמך, ולא זכתה לאמירה מקובלת באירופה או באו”ם. בכך, נאומו על שלום נותר נאום כוונות — מאוד דומה לביקורת שהוא עצמו הפנה לאחרים, כמו במקרה אובמה.

בעזה, טראמפ ניסה לקדם רעיון לפרויקט כלכלי־תיירותי כפתח לסיום הלחימה, אך חזר בו במהירות ולא התחייב מדינית אליו באופן ממשי. בעוד המלחמה נמשכת מצד ישראל, לא נרשם שום התערבות בעלת ערך שאפשר להציג כ״ציר שלום״ בפני ועדת נובל. יתרה מכך — מעשה בני בריתו בתל־אביב, ובמיוחד פעולת ההפצצה שפגעה במדינה המעורבת בתיווך, מחלישים את טענתו יותר מאשר מחזקים אותה. פריצת הסכמי אברהם — אותם רואה טראמפ כהישגו המרכזי — מעידה על כך שהשפעתו על שותפיו האזוריים מוגבלת, והרזרבה הדיפלומטית שברשותו אינה ניתנת להמרה במשברים.

בנוסף, תדמיתו הבינלאומית עדיין טעונה בסבב של מחלוקות — פירוק סוכנות הסיוע האמריקאית, האיום ב־הצירוף של גרינלנד, וההתנהלות הקשוחה מול מוסדות בינלאומיים. הרקע הזה הופך את מתן הפרס לצעד שוועדת נובל תיאלץ לחשוב עליו היטב — ולצעד שעלול לעורר תגובות מצד דעת הקהל האירופית.

טראמפ רוצה את הפרס כדי להשלים מעמד, להשתוות לאובמה ולבסס שלטון בינלאומי אישי. אך עד כה אין לו הישג פוליטי שמאפשר להפוך שאיפה זו להחלטה ממשית. הוועדה מודעת לרגישות הענקת נובל בעידן של מתחים גלובליים, ולא נוטה להעניק את הפרס כתמורה סמבולית או השקעה בחירות. עם זאת, אם הוועדה תצליח הפעם לנטרל את טראמפ ולהעניק את הפרס לנית־השטנית מריה קורינה מאצ׳אדו פאריסקה — מתנגדת לניקולס מדורו — בין אם זכאית ובין אם לאו, הדבר יעמוד כאתגר לשנים הבאות, לאור הלחצים שהטילו עליו מראש.

אם תרצה, אני יכול לתרגם את המאמר במלואו לעברית או להציע גרסה מותאמת לעיתון ישראלי — איך תרצה שאמשיך?