ישראל ואיראן: צועדות בדרך ללא חזור!

המהלכים הצבאיים באזור מצביעים על היערכות לוגיסטית נרחבת לקראת עימות נוסף הקרב ובא, אך השאלה איזו מהצדדים יפתח בשלב הבא של הלחימה – שעשויה להיות אלימה יותר מקודמותיה – תלויה בנסיבות ובגורמים רבים. עם זאת, נראה כי עימות נוסף בין הרפובליקה האסלאמית לאיראן הוא בלתי נמנע. אף על פי שיש פרשנים הסבורים שישראל אינה מצויה בעמדה שמאפשרת לה לפתוח במתקפה רחבת היקף נוספת, הניסיון הכואב מהמתקפה הקודמת שהתבססה על אסטרטגיית ההפתעה מחייב גישה מציאותית והימנעות מאופטימיות ניתוחית, שכן ישראל הוכיחה בפועל שאינה מחויבת לשום הסכם או שלום, ואופייה התוקפני והמרושע אינו מאפשר לה יציבות או שקט. כפי שהראתה בשנים האחרונות, אין קווים אדומים באסטרטגיה ההתקפית שלה, והיא חרדה כל כך לביטחונה הקיומי עד שאינה מהססת לפתוח בכל חזית חדשה – אסטרטגיה שלא הייתה אפשרית ללא תמיכה נדיבה מארצות הברית ומהמערב.

כיום ישראל, בהנהגת ממשלת ימין קיצוני כמו של נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר, רואה את עצמה בעיצומה של מלחמה קדושה ושליחות אלוהית, המבוססת על עליונות הגזע היהודי, ומצדיקה כל מעשה אלים לצורך הרתעה מקסימלית, יצירת אזור חיץ ושינוי המשוואות הביטחוניות באזור – במטרה לחזק את ההגנה על המדינה היהודית. בשנתיים האחרונות נקטה ישראל במדיניות של עימות אלים שהתמקד בעיקר באזרחים בעזה, בגדה המערבית, בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן.

למרות המניעים הפנימיים באדמות הכבושות והתמיכה הנדיבה מהמערב, שהובילו את מכונת המלחמה הישראלית להפגין רמות אלימות חסרות תקדים לעיני העולם, ישראל לא הצליחה בפועל להשיג הישגים ממשיים, פרט להרס ולמוות בקרב אוכלוסיות אזרחיות.

למרות שחיסול מפקדי ההתנגדות או תקיפת תשתיות הלוגיסטיקה שלה הצליחו במידה מסוימת לעכב או להחליש את יכולתה המבצעית, ההתנגדות עדיין שומרת על כוחה ההתקפי. מצד שני, עד כה לא פתחה חזית הציר בפעולה צבאית מאוחדת נגד מטרות ישראליות בשטחים הכבושים. אם פעולה כזו תתבצע, ישראל תמצא עצמה בעמדת הפתעה וחולשה הגנתית חמורה. יעד זה כבר אינו נתקל באותם מכשולים מגבילים כבעבר, ואם יתממש, הוא ישנה לחלוטין את המשוואות הביטחוניות והצבאיות.

לכן, הסלמה נראית בלתי נמנעת, וניתן לצפות שהיא תתממש בפועל בקרוב, מה שמחייב היערכות מקיפה, ואף הכללת פעולות יזומות בתכנון האסטרטגי, שכן המלחמה הושעתה זמנית בלבד והתנאים ללחימה עדיין קיימים. הדבר, בהתחשב בחשיבות גורם ההפתעה ובמידת האבידות, דורש רמת דריכות גבוהה יותר.

עם זאת, נראה כי ישראל, באסטרטגיה ההתקפית שלה, אינה מעוניינת במלחמה ממושכת מול איראן, וייתכן שתבנה את תוכניותיה תחת אילוצי זמן.

על אף שהניתוח של המצב ושל רמת המתח מצביע על חידוש ההסלמה, אין להתעלם או להמעיט בחשיבות הדיפלומטיה, אפילו בתנאי מלחמה קשים. דיפלומטיה היא כלי חיוני לניהול מתיחות. אולם החוק הבינלאומי וכוחה של הדיפלומטיה אינם אפקטיביים מול משטר תוקפני שרוצח ילדים. במציאות זו, רק כוח התקפי, תפעולי וגיוס משאבים ויכולות זמינות יכולים לבלום את הרוע של ישראל המרושעת.

יש לשים לב כי ניתוח מדיניותם של שחקנים אזוריים כמו ערב הסעודית וטורקיה, וכן של שחקנים בזירה הבינלאומית כמו רוסיה וסין, כלפי ההתפתחויות הללו, מגלם משתנים חשובים שעשויים להשפיע במידת מה על מסלול האירועים. עד כה לא נראו סימנים מובהקים לרצונם למנוע את ההסלמה.

באופן כללי, הרפובליקה האסלאמית של איראן, למרות מגבלות חמורות במשאבים ואתגרים בזירה הבינלאומית, נהנית מיכולות גיאו-אסטרטגיות, גיאו-כלכליות וגיאו-פוליטיות נרחבות, המאפשרות לה נוכחות אפקטיבית יותר במשוואות האזוריות ולבצע רה-ארגון אסטרטגי פנימי. דבר זה, מתוך תפיסה ריאליסטית, עשוי להוביל להבנה עמוקה יותר של השטח ושל אופן גיוס המשאבים.

ה"ריאליזם החכם" – שילוב סימולטני של חיזוק כוח קשיח, בניית עוצמה פנימית והרחבת שיתופי פעולה עם כוחות בזירה הבינלאומית – הוא אסטרטגיה מועדפת למדיניות החוץ והביטחון האיראנית בשלב זה, שבאמצעותה ניתן לנהל את ההסלמה הבלתי נמנעת עם ישראל או את הסבירות להתערבות צבאית אמריקאית.