השלכות העימות עם איראן: גלי בריחה המוניים והתמוטטות מיתוס המדינה המקלט

ניסיון ההיסטוריה מצביע על כך שיציבותן של מדינות אינה נמדדת רק ביכולת ההרתעה הצבאית שלהן, אלא גם בעומק האמון של אזרחיהן במערכת ההגנה הפוליטית והחברתית. מהזווית הזו, נראות השינויים שמתרחשים בישראל בשלב שלאחר העימות עם איראן ביוני 2025 כראויים לתשומת לב. מעבר לתמונה המבצעית הישירה, החלו לצוף על פני השטח סימנים מפוזרים של הגירה הפוכה לא-מוצהרת, שהתבטאה בעזיבת יחידים וקבוצות – במיוחד מקרב השכבות האמידות או בעלי אזרחויות זרות – דרך הים או במסלולים בלתי שגרתיים.

למרות היעדר סטטיסטיקות רשמיות ומיעוט המידע המעודכן – כאשר העדכון הממשלתי האחרון בנושא ההגירה מתוארך לסוף 2024 – הרי שמה שמעבירים העיתונות הישראלית ועדויות עדי ראייה מספק תמונה ראשונית של תופעה הנמצאת בשלבי היווצרות שקטים. דוח זה אינו מתיימר לספק נתון מספרי, אלא שואף לקרוא את המגמות והמשמעויות העמוקות הקשורות לשינויים ההתנהגותיים בקרב הישראלים בשעת משבר, באמצעות בחינת מקרים של עקירה בלתי מאורגנת, ירידה ניכרת בתחושת הביטחון הקולקטיבית, וחשיפת עומק האמון במוסדות המדינה.

תמונת היאכטות – "נתיב הבריחה" החדש

הנתונים שפורסמו בעיתון "הארץ" בדוח מקיף בתאריך 16 ביוני 2025, מאירים זווית חדה של שינוי התנהגותי זה: מקרים של עזיבה ימית בלתי רשמית של עשרות אזרחים ממעגנים ישראליים, בהם בולטים הרצליה, חיפה ואשקלון, דרך יאכטות פרטיות ולא מורשות לכיוון קפריסין, ומשם ליעדים אירופיים שונים. מהלכים אלה, שנעשו מחוץ לכל פיקוח מוסדי או הסדרה חוקית ברורה, משקפים את מה שניתן לכנות "הגירה תחת מצב חירום", שבה מתמזגת תחושת הסכנה האישית עם קריסת האמון במערכת הריבונית.

הדוח מצביע על כך שקבוצות העוזבים אינן מוגבלות למסגרת אחת; הן כוללות ישראלים שאיבדו את האמון ביכולתה של המדינה להגן עליהם, תיירים שנותקו ממסלולם, תושבים בעלי אזרחות כפולה שהעדיפו לחזור לארצות מוצאם, בנוסף לאנשי עסקים ובני האליטה הכלכלית שניסו להגן על נכסיהם ואינטרסיהם. המרכיב הבולט בתופעה הזו איננו רק בהיקפה או באופיה הלא-סדיר, אלא בסמליות שמכיל מראה הבריחה עצמו: פרידות על רציפי הנמל, מבוכה רגשית, סצנות של חרדה ואילתור, ורושם חוזר בקרב הנוסעים כי "הים בטוח יותר מהיבשה" – פרדוקס הנושא משמעויות פסיכולוגיות עמוקות המבטאות את שבירת הקשר בין האזרח למדינה, אפילו במובנים הסמליים ביותר שלה.

תופעות אלו, גם אם עדיין לא הפכו לתנועת הגירה המונית מתועדת, מבטאות מגמה איכותית חדשה שעשויה לשאת השלכות ארוכות טווח על המבנה הסוציולוגי והפוליטי של החברה הישראלית – במיוחד אם תימשך תחושת חוסר הביטחון והתרופפות החוזה החברתי שעליו נוסדה ישראל המודרנית.

בריחת ההון ודליפת המוחות

תופעת בריחת ההון ודליפת המוחות מישראל מהווה אחת ההשלכות הבולטות של המשבר הנוכחי שפוקד את המדינה בעקבות הסלמת העימותים האזוריים, במיוחד עם איראן. לפי דוח שפרסמה חברת Henley & Partners בשיתוף עם New World Wealth, צפויים לעזוב את ישראל בשנת 2025 כ-350 מיליונרים – מספר גבוה יחסית לגודל האוכלוסייה, הממקם את המדינה בין אלו המאבדות הכי הרבה הון אנושי וכספי.

אולם ההשלכות המסוכנות של תופעה זו אינן כלכליות בלבד – הן כוללות גם את הגירתה של אליטה חיונית של מדענים, מהנדסים ורופאים, בעיקר כאלה הפועלים במסגרות ביטחוניות, צבאיות וטכנולוגיות. קבוצה זו מהווה את עמוד השדרה של המבנה המדינתי המודרני, והיעדרה מסמן "דימום רך", כפי שמזהירים מומחים, ביניהם הפרופסור ארנון סופר, שתיאר את המצב כ"איום החמור ביותר שישראל עשויה להתמודד איתו", שכן מדובר לא רק בהגירה של בודדים אלא באובדן הכוחות שבונים ומנהלים את הכלכלה הלאומית ואת היכולות הביטחוניות.

התופעה החריפה באופן ניכר לאחר התקיפה המדויקת שביצעה איראן במרכז למחקר צבאי בתל אביב – תקיפה שלא הייתה צבאית בלבד, אלא פגעה גם פסיכולוגית באותן אליטות שראו בישראל סביבה בטוחה לפיתוח כישוריהן המדעיים והטכנולוגיים. חדירה איכותית זו לעומק הישראלי ערערה את האמון במאזן ההרתעה והעלתה את רמת החרדה בקרב בעלי הכישורים בנוגע לביטחון מקום עבודתם וחייהם.

בד בבד, חלה עלייה חדה בבקשות הגירה למדינות מערביות היציבות יותר מבחינה פוליטית וביטחונית, מה שהופך את ההגירה מתופעה פרטית לדימום אסטרטגי המאיים על הכלכלה הלאומית, מחליש את היכולות הביטחוניות והטכנולוגיות של המדינה, ופוגע באמון הציבור בעתיד "ישראל". במילים אחרות, הגירת המוחות אינה רק תגובה לפחד מאיומים ביטחוניים – היא משקפת זעזוע עמוק יותר באמונה הקולקטיבית ביכולת המדינה לשמר את ההון האנושי החשוב ביותר שלה, בצל משברים שהולכים מעבר לשדה הצבאי אל המדעי והטכנולוגי.

בנוסף, דוח הגירת ההון שפורסם ב-24 ביוני 2025 חשף גל עולמי עצום של הגירת הון מצד יותר מ-142 אלף מיליונרים, ובתוכם ישראל המתמודדת עם עזיבתם של 350 מיליונרים. מגמה זו מקושרת להתדרדרות היציבות הפוליטית והביטחונית במדינה – החלטות העזיבה מתקבלות לרוב על בסיס שיקולים של יציבות מיסוי, ביטחון אישי וזמינות הזדמנויות השקעה – גורמים מכריעים בשימור האליטה הכלכלית של מדינות.

דימום אסטרטגי זה הוא אובדן כבד: לא מדובר רק באובדן של הון, אלא גם של חדשנות וכישורים המניעים את התחרותיות הכלכלית של ישראל ומובילים את מגזרי ההיי-טק החיוניים לקיומה של המדינה. במובן הזה, בריחת ההון והמוחות הופכת לסימן מכריע לשבר הפנימי, ומנבאת החרפה אפשרית של המשבר הביטחוני והכלכלי בטווח הבינוני והארוך.

התפרקות חוזה הביטחון הנפשי – קריסת רעיון "מדינת המקלט"

מאז הקמתה ב-1948, ביססה ישראל את פרויקט המדינה שלה על רעיון "מדינת המקלט", המוצגת כמקום מפלט בטוח וחומה מגנה ליהדות העולם מפני רדיפה ואיומים. נרטיב זה היה אבן יסוד בזהות הלאומית הישראלית, וחיזק את האמונה הקולקטיבית ביכולת המדינה להבטיח ביטחון ויציבות לתושביה ולמהגרים אליה.

אלא שהתופעות העכשוויות – ובמיוחד מראות הבריחה ההמונית מתוך ישראל דרך הים או נתיבי אוויר – מציבות את הרעיון הזה במבחן, ואף מערערות אותו מהיסוד. העובדה שהים התיכון הפך ל"נתיב מקלט" שבו משתמשים המתנחלים עצמם כדי לברוח ממציאות ביטחונית מתדרדרת, משחזרת סצנות שבעבר אפיינו פליטים ממדינות כושלות או מוכות משבר.

קריסה סמלית זו של רעיון "מדינת המקלט" אינה רק ירידה באמון בביטחון הפיזי, אלא גם התפרקות של חוזה פסיכולוגי וחברתי בין המדינה לאזרחיה. האזרחים החלו להטיל ספק ביכולתה של המדינה להגן עליהם, דווקא בעת שבה הסכסוך האזורי מחייב הגברת הסולידריות והאחדות הלאומית. יתרה מכך, קריסה זו משפיעה על האמינות הבינלאומית של ישראל כמדינה המסוגלת לשלב עליונות טכנולוגית, עוצמה ביטחונית וביטחון חברתי – דבר שעלול לפגוע ביכולתה למשוך מהגרים ולשמר את האליטות שלה.

מעמדות במנוסה

תופעת הבריחה ההמונית מישראל חושפת ממד חברתי הקשור למעמד ולחוסר שוויון בהזדמנויות ההצלה והבריחה. אנשים בעלי אמצעים כלכליים מספקים או אזרחות זרה הצליחו להימלט דרך יאכטות פרטיות או שדות תעופה בינלאומיים, מה שהעניק להם יכולת גבוהה יותר להבטיח הגנה אישית ולהתרחק מאזורים מסוכנים. מנגד, אזרחים חסרי אמצעים – בעיקר תושבי האזורים הסמוכים לגבולות ואוכלוסיות עניות – נותרו לכודים במקלטים ובאזורים מוגנים, כשהם חשופים יותר לסכנות פיזיות ונפשיות.

פיצול זה ממחיש את העמקת הפער המעמדי בחברה הישראלית, שבה הישרדות אינה עוד זכות שווה לכל – אלא הפכה לפריבילגיה השמורה לשכבות חברתיות וכלכליות מסוימות. בהתאם לכך, תופעה זו מדגישה את חולשת יכולתה של המדינה להעניק הגנה שווה לכל אזרחיה, וחושפת ליקויים במדיניות השוויון והביטחון החברתי בעתות חירום – מה שמחמיר את שבריריות המרקם החברתי ומאיים על האחדות הלאומית.

היעדרות הממשלה מהתמונה

היעדר התערבות ממשלת ישראל באכיפת שליטה על תופעת הבריחה ההמונית דרך הים מהווה סימן מובהק לחולשת השליטה המוסדית בזמני משבר. משרד הפנים חסר את היכולת לפקח ביעילות על תנועת היוצאים, בעוד רשות האוכלוסין וההגירה נפגעה וסגרה את סניפיה בעקבות ההפצצות האיראניות – מה שמנע ממנה לתעד ולווסת את התופעה. גם משרד הביטחון ומשרד התחבורה לא מילאו תפקיד ברור בניסיון לארגן או למנוע את התנועות הבלתי מוסדרות.

מה שמתרחש בישראל בעקבות המלחמה האיראנית-הציונית חורג מעבר לתנועות גאוגרפיות או הגירה כלכלית מסורתית – מדובר בתופעה עמוקה יותר של הגירה נפשית, פוליטית וחברתית. הגירה זו מבטאת נסיגה מההשתייכות לרעיון המדינה עצמה, ערעור על מקומה של ישראל בזירה הבינלאומית, והתמוטטות דימויה כמקלט בטוח ליהודים ברחבי העולם – דימוי שמוחלף בהדרגה בתמונה של ישות פוליטית שאינה מסוגלת עוד להבטיח ביטחון ושקט לאזרחיה.