שלטון באמצעות סוכנים: אסטרטגיית המיליציות החדשה של ישראל ברצועת עזה

במהלך החודשים האחרונים מתבררים קווי המתאר של מדיניות חדשה שמיישם צה"ל ברצועת עזה, המבוססת על גיוס מיליציות מקומיות הפועלות בתיאום ישיר עם כוחותיו בשטח. בתקופה האחרונה נחשפו היבטים מסוימים של תופעה זו, אך מה שמתגלה כיום חורג מעבר לשיתוף פעולה ביטחוני חולף – מדובר במגמה מאורגנת להפיכת משפחות וקבוצות חמושות מסוימות לסוכנים מקומיים בתמורה לכסף והטבות.

לצעד זה יש משמעויות צבאיות וביטחוניות, אך במהותו הוא חלק מניסיון לעצב מחדש את הזירה הפנימית בעזה לאחר שנה של מלחמה – באמצעות יצירת כוחות מקומיים הנאמנים לישראל, המתחרים על השפעה בתוך חברה במצוקה. אולם גישה זו טומנת בחובה פרדוקס מסוכן: היא מעניקה למיליציות הללו יכולת לשאת נשק ולשלוט במשאבים – מבלי שלצה"ל שליטה מלאה עליהן.

המיליציות החדשות אינן עוסקות רק בלחימה או באיסוף מודיעין, אלא משתלבות גם בכלכלת המלחמה. הן קיבלו שליטה על מסלולי הסיוע ההומניטרי, וכן מונופול על הרישיונות לשימוש בקרקעות זמניות להקמת אוהלים – מה שמניב להן רווחים והופך אותן לשחקנים כלכליים בנוסף לתפקידן הביטחוני. כך נרקמות רשתות אינטרסים מורכבות, בהן הנשק והתיאום עם ישראל הופכים לשער לעושר והשפעה.

ההיבט הכלכלי מעיד כי ישראל אינה רואה בקבוצות אלו רק כלי צבאי, אלא פועלת לטפח שכבת "אדוני מלחמה" מקומיים, המסוגלים לכפות מציאות חדשה על החברה העזתית, באופן שמחליש את הקשרים הלאומיים ומפצל את החזית הפנימית.

האחראי הישיר על הפעלת מיליציות אלו הוא השב"כ, המנהל את תהליכי הגיוס ומנפיק את הרישיונות לנשיאת נשק. דיווחים ביטחוניים פלסטיניים אישרו כי נקודות חלוקת הסיוע ההומניטרי הפכו לפלטפורמות לגיוס משתפי פעולה חדשים – במסגרת תהליך כפול הנשען מצד אחד על פיתויים כלכליים, ומצד שני על אמצעי סחיטה כגון סמים להפלת צעירים ולשילובם במשימות ריגול.

תבנית זו מזכירה את ניסיונות העבר של ישראל בהפעלת סוכנים ומשתפי פעולה, אך כיום היא לובשת אופי מאורגן וגלוי יותר – עם מעבר מהפעלה אינדיבידואלית חשאית להקמת קבוצות חמושות עצמאיות.

מנגד, חמאס מודעת לסכנה שבמסלול זה, והכריזה לא אחת כי בידה "רשימה שחורה" הכוללת את שמות סוחרי המלחמה והכנופיות המאורגנות הקשורות לישראל, והודיעה כי תעמידם לדין לקראת מיצוי הדין. בשבועות האחרונים האשימו מקורות בחמאס את הכנופיות הללו במעורבות בחטיפת לוחמים, ואיסוף מידע על שבויים ומנהרות.

עימות אפשרי זה מוסיף שכבת מורכבות נוספת לתמונה בעזה – עימות פנימי בין חמאס לכוחות מקומיים חמושים הנתמכים על ידי ישראל, מה שמבשר על שלב של כאוס ביטחוני, במיוחד בדרום – באזורים כמו חאן יונס ורפיח, שם מתרכזת פעילות המיליציות הללו.

אחד הדוגמאות הבולטות לקבוצות אלו היא כנופיה בראשות יאסר אבו שאבאב, הפועלת ברפיח ונהנית מתמיכה לוגיסטית וחימוש ישיר. קיומה של כנופיה כזו מדגים כיצד ישראל חודרת דרך כלים מקומיים בניסיון לערער את השפעת חמאס וליצור "סביבה ידידותית" בשטח.

אך הסכנה האמיתית בתופעה היא בכך שמיליציות אלו עלולות יום אחד להתהפך גם על ישראל עצמה. קצינים ישראלים הודו כי קיים חשש ממשי מאובדן שליטה – מה שמשקף את טבעם של הכלים שישראל מגייסת: כוחות אינטרסנטיים זמניים, העלולים להפוך לאיום אם יסתתרו בניגוד לאינטרסים של מפעיליהם.

דיווחים ישראליים קודמים הצביעו בבירור על כך שחימוש חלק מהמיליציות הללו נעשה באישור ישיר של ראש הממשלה בנימין נתניהו – מה שמעיד כי אין מדובר ביוזמה צבאית שטחית בלבד, אלא בבחירה אסטרטגית פוליטית שנועדה לעצב מחדש את מאזן הכוחות ברצועה.

עם זאת, בחירה זו משקפת מצוקה עמוקה יותר: לאחר שנים של מצור ומלחמות, לא הצליחה ישראל להשיג יציבות ביטחונית בעזה, ולכן עברה להסתמך על סוכנים מקומיים. אולם כלים כאלה, גם אם הם משרתים מטרות קצרות טווח, מאיימים בטווח הארוך ליצור ישויות חמושות חסרות שליטה – ולשחזר את הכאוס שישראל עצמה חוותה בגדה ובלבנון.

שימוש במיליציות פלסטיניות בעזה אינו פרט שולי בניהול המלחמה המתמשכת על ידי ישראל – אלא סימן למעבר למדיניות חדשה של "שלטון באמצעות סוכנים". מדיניות זו עשויה לספק הישגים טקטיים זמניים, אך היא טומנת בחובה זרעי פיצוץ פנימי שקשה יהיה לרסנו. בסופו של דבר, ההימור על פירוק המרקם החברתי העזתי באמצעות כסף ונשק עלול להפוך לנטל על ישראל יותר מאשר לכלי שליטה.