18:52 זמן קודס הכבושה
במהלך כהונתו השנייה, ניסה דונלד טראמפ להדק את שליטתו בזירה הפנימית האמריקאית באמצעות כלים של שלטון כוחני — החל מחקיקה שמגבילה את חופש העיתונות, דרך פריסת המשמר הלאומי בערים הגדולות, במיוחד בוושינגטון, וכלה באיומים על קיצוץ תקציבים למדינות שמתנגדות למדיניותו, כמו ניו יורק. טראמפ נראה אז כאילו הוא מחזיק במפתחות המדינה כולה ושולט בכל מנגנוניה. אך גם האחיזה ההדוקה הזו לא הצליחה למנוע את השינויים העמוקים שהחלו להתהוות בדממה בלב החברה האמריקאית עצמה. אפילו במעוזי השמרנים — הנוקשים ביותר — החלו להתגבש זרמים חדשים, מודעים יותר לסתירות של המערכת, ונועזים יותר בהצגת רעיונות חדשים הקוראים לשינוי. התופעה הזו בלטה בעיקר בקרב הדור הצעיר.
אחת הסיבות המרכזיות לעלייתו של זרם זה היא קריסת מסיכת "הדמוקרטיה האמריקאית" כמודל לחיקוי במשך עשורים. האירועים שאחרי המלחמה בעזה חשפו שהערכים שוושינגטון תמיד התגאתה בהם אינם אלא כלים סלקטיביים להצדקת האינטרסים שלה.
התמונות שיצאו מעזה במשך שנתיים והשתיקה של הממשל האמריקאי מול הטבח המתמשך עוררו תחושת אכזבה עמוקה בחברה האמריקאית. צעירים רבים, במיוחד באוניברסיטאות, מצאו עצמם לראשונה בעימות ישיר עם הצביעות של מדינתם — מדינה שמתהדרת בזכויות אדם (ואפילו בזכויות חתולים), אך תומכת באחת מההשמדות ההמוניות הנוראות של העידן המודרני. תובנה זו יצרה קרע בתודעה הקולקטיבית והובילה להיווצרות זרמים פוליטיים ורעיוניים חדשים הסבורים שהבעיה אינה רק בטראמפ, אלא במערכת שאיפשרה לו להגיע לשלטון מלכתחילה.
גורם נוסף שמסביר את השינוי הוא העיסוק הבלתי פוסק של האליטות האמריקאיות במלחמות חוץ ובמאבקי השפעה — במיוחד במזרח התיכון — תוך הכחשת המונח "התערבות" והצגתו כ"סיוע". תוצאה מכך הייתה ואקום פוליטי בזירה הפנימית. בתוך הוואקום הזה החלו כוחות פרוגרסיביים ומתנגדי האלימות הנתמכת על ידי ארה"ב לפעול בעוצמה גוברת, תוך ניצול הפלטפורמות שמציעות הרשתות החברתיות והפגנות מחאה במדינות שונות.
"ישראל", אבן היסוד של מדיניות טראמפ במזרח התיכון, הפכה לנטל על דימויו — ועל תדמית ארה"ב עצמה. ההגנה האמריקאית על פשעי המלחמה הישראליים הביאה רבים בארה"ב להבין שמדינתם מנוהלת בידי לוביסטים ולא משקפת את ערכיהם, אלא הופכת אותם לשותפים לפשעים.
ההתנגדות לטראמפ כבר אינה שמורה לאליטות ולשמאל האמריקאי בלבד. היא מבטאת את עצמה גם בקלפי. הניצחון של זאהראן ממדאני — ממוצא הודי ומתנגד לציונות — בבחירות לראשות עיריית ניו יורק הוא עדות לשינוי באווירה הציבורית בערים הגדולות.
ניצחון זה אינו רק אירוע אלקטורלי, אלא ביטוי לתמורה תרבותית וחברתית עמוקה יותר. החברה האמריקאית פתוחה היום יותר לפוליטיקאים שאינם משתייכים לאליטה הקלאסית, ויותר נוטה לערער על תפקידה של אמריקה במלחמות חוץ. הגעתו של ממדאני ואחרים עם עמדות אנטי‑טראמפיות מהווה אתגר אמיתי לשלטון השואף להתחדש ומציבה בפניו מכשולים.
שינויים אלו אינם מבשרים בהכרח את סופה של ה"טראמפיזם", אך הם מעידים כי המודל שטראמפ ייצג כבר אינו בלתי ניתן לערעור. הדור הצעיר, שמבין היטב את מה שמתחולל מאחורי הקלעים של מדיניות החוץ האמריקאית, ודורש צדק חברתי לעמים אחרים, מהווה כיום בסיס לאמריקה מסוג חדש.
זו היא שעה שבה ארה"ב נאלצת להתמודד עם עצמה. האם תוכל להמשיך לשאת את תואר "מעצמה עולמית" מבלי לבחון מחדש את מדיניותה הגזענית והחוץ‑תוקפנית?
לא משנה עד כמה נוקשות היו מדיניות טראמפ, נדמה כי השינויים האמיתיים בלתי נמנעים. כך, על אף האחיזה ההדוקה — השינויים מתרחשים ממש במעוזו של טראמפ, ומזכירים שהעמים — גם תחת מערכות מהערימות ביותר — יודעים ליזום ולגבש מחדש את עמדותיהם.
סופר: אל-חנאדק
