יום רביעי 05 נובמבר , 2025 05:49

עזה בין רגיעה להונאה: ישראל מבצעת את ההש*מד*ה באיטיות

רצח העם בעזה

ההפוגה בעזה איננה אלא פרק חדש בסיפור ההשמדה — אולם הפעם היא מוגשת תחת מעטה “הומניטרי” מחושב. המלחמה לא פסקה, אלא שינתה את כלי הפעולה ואת קצב ההתקדמות: ממטחים כבדים לאטימה הדרגתית, מאש מלהיבה לרעב מתוכנן, מהרג המוני למעצר אדמיניסטרטיבי המוני — שאיננו פחיּה פחות מהפצצות. זו התחכּום הגדולה: שיהרג אומה כשהיא מאמינה שהיא נושמת.

“ההפוגה” אינה אלא מונח מטעה, שעוצב על‑ידי וושינגטון ואומץ בידי פורום תיווך בינלאומי, כדי להסתיר את הכישלון המוסרי‑פוליטי של הסדר העולמי מול פשעים מתועדים בשעות היום. במקום להעמיד לדין את הגואל, הוא מוזמן לעצב את מצב “לאחר הטבח”, כאילו הצדק עשוי להיוולד מתוך גוּף הרוצח. זו היא הנוסחה האימפריאליסטית החדשה לניהול מלחמות: לא הפסקת אש אמיתית — אלא התאמת משקלות השליטה תחת כותרת “הרג מתון”.

עזה חיה היום תחת אשלייה כפולה: אשליית הפסקת המלחמה, ואשליית חידוש החיים. וביניהן — צועדת ישראל בצעדים בטוחים לעבר יעד־העל שלה: לפעור את החברה הפלסטינית מבפנים. כאשר ההסתערות הישירה פסקה, זה איננו אלא סימן לכך שכלי ההרס השתנו: ממטוסים למעברים, מאמות‑לה טעינה לאישורים, מההרס הפיזי לרעב מכוון. זו השמדה איטית, מדודה, הנוהלת ביד־מנהלת ביורוקרטית צפופה.

כמו בכל פעם, גם הפעם צלחה ארצות הברית בהפיכת “החריג” ל”נורמה”. מה שהחל כשלב מעבר בין מלחמה לשלום — הפך למערך קבוע של שליטה. הסגר המתמשך, הסיוע הניתן בטפטופים, הפינוי שמכונה “פינוי זמני” — כולם פרקים בשרשרת מדינית‑צבאית מתוקתקת שמטרתה להפוך את הטרגדיה לנורמה. והעולם, שרגיל למראות ההרס — השקט שלו הפך לחלק מהנשק.

התיווך האמריקאי — במקביל לשותפיה בקבוצת־השמונה — אינו תל־וי. היעד האמיתי אינו סיום המלחמה, אלא ניהול שלה באופן שמשרת את האינטרסים האזוריים של וושינגטון. ארצות הברית מבינה היטב שהמשך האש מחליש את תדמיתה כ”מעצמת שלום”, אך בו‑זמנית אין לה כוונת ריסון לידה של ישראל. וכך, וושינגטון ממציאה נוסח ביניים: הפוגה מילולית, שמכסה המשך מלחמה בדרכי עקיפה.

מכאן שבניית “אשליית ההפוגה” הופכת לכלי של הכיבוש עצמו. היא יוצרת רושם שהדברים נעים לעבר פתרון, בזמן שהמציאות מחמירה. היא צורת שליטה חדשה — על בסיס ייצור הסכמה כוזבת, ושכנוע הקורבן בצידוק ההמתנה. זו גרסה עכשווית לניהול מושבות ישנות: מלחמה שמנוהלת דרך סיוע, ועונשים שניתנים תחת מסווה של שותפות הומניטרית.

בתרחיש הנוכחי, ישראל פועלת להעתיק את המודל שלה מלבנון — מלחמה בלי הכרזה רשמית על סיומה, אבל בגבולות “מבוקרות” מבחינה בינלאומית. המבוקש הוא שעזה תישאר זירת־בזבוז, לא מסוגלת להתאושש, محرומּה מכל משככי קימה או ריבונות. המצב שם מנוהל כמו חברה פושטת רגל תחת פיקוח: הכל נתון לבדיקה, וכל החלטה דורשת אישור מבחוץ — אפילו הזכות לחיים.

וושינגטון — מצדה — משחקת משחק כפול: טוענת לנייטרליות בזמן שהיא מסיתה את חוטי המשחק מן האחורי. היא מעניקה לישראל כיסוי מלא לעמידה במדיניות הענישה ההמונית, ובו‑זמנית לוחצת על מתווכים ערביים שיספקו לפליטים אשליה חדשה בשם “אחריות הומניטרית”. כך, המוסר הופך לכלי מדיני, ו”האחריות” נהפכת לעטיפה להצדקת הכיבוש בהגדרות חדשות.

המשטרים הערביים והאסלאמיים, שאימצו את יוזמת טראמפ והעניקו לה לגיטימציה פוליטית, נושאים בחלק מן הפשע השקט הזה. שתיקתם לגבי ההפרות היומיומיות וקבלת מנגנוני ביצוע שמנוהלים בלעדית על ידי וושינגטון ותל‑אביב הפכו אותם לשותפים בהנצחת המצב הקיים. זו אחריות שלא ניתן להסוות מאחורי טיעוני “ריאליזם” או “דאגה ליציבות”. כאשר אנשים נרצחים במחנות פליטים וילדים נתונים בסגר בבתי‑חולים — ניטרליות היא רק שותפות מתקשטת בדיפלומטיה.

מה שמתקיים כיום הוא יותר מאשר ניהול מלחמה: זו מהווה מהפכה־עיצובית למציאות הפלסטינית. פינוי העורף מתמשך פירושו שההרס ממשיך להיות חלק מהנוף הקבוע, הסיוע המוגבל יוצר תלות כלכלית מתמשכת, וההפוגה השברירית מבטיחה לישראל חופש להרוג מתי שתחפוץ. כל‑זה יוצר מערכת חדשה, שמכונה «לאחר‑המלחמה», אך במהותה היא המשך שלה באמצעים אחרים.

ולכן, מכיוון שההיסטוריה לא נכתבת במקרה — ישראל מהמרת על זיכרון קצר של העולם, ועל סדר בינלאומי שאיבד את יכולתו לכעוס. כאשר מושלף מושג הצדק ומוחלף ב”יציבות” — הכל הופך אפשרי: הכיבוש נקרא “ניהול מעבר”, הרעב מוגדר “צעד ביטחוני”, וההפוגה הופכת לכלי להשמדה מתמשכת.

מה שמתרחש בעזה איננו רק טרגדיה הומניטרית, אלא עדות חיה לשותפותו של הסדר העולמי בפשע. כאשר חייהם של הפלסטינים נמדדים במספר משאיות שמותר להן להיכנס, וכאשר ההרג מוצדק על‑ידי ירידה ב”מספר הנפגעים” מ־200 איש ביום ל‑20‑50 איש ביום — אנו מגיעים לשיא הקריסה המוסרית.

עזה היום איננה רק קורבן להתקפה הישראלית, אלא קורבן לנרטיב בינלאומי מטעה שמציג את הטרגדיה כ”משבר סיוע” במקום ראייתה כפשע קולוניאלי. ובהקשר זה — המלחמה לא פסקה מעולם, רק שינתה צורה.

ההצלה של עזה מתחילה בשבירת האשליה הזאת — בהענקת השם הנכון לדברים: אין “הפוגה”, אלא המשך של השמדה בקצב איטי. אין “תיווך”, אלא ניהול קולוניאלי המוני. ואם לא תשבר המשוואה הזאת — עזה תמשיך לחיות על סף מוות מושהה, בעולם שמצטיין בלבישת סרבלי שפה במקום צדק ממשי.


סופר: אל-חנאדק




לוח שנה