01:17 זמן קודס הכבושה
למרות העוצמה חסרת התקדים שהתאפיינה בה תוקפנותה של ישראל, התנהלותה חשפה מחויבות לתקרות ברורות בכל הנוגע לפגיעה בתשתיות ובאזרחים. הדבר משקף את ההשפעה המצטברת של ההרתעה שביססה ההתנגדות האסלאמית לאורך השנים, במיוחד בשלב חזית הסיוע.
בזמן שישראל נקטה בפעולות ביטחוניות וצבאיות ייחודיות, היא נמנעה במידה רבה מאימוץ דפוס ההפצצות האקראיות והנרחבות שאפיינו את מלחמת יולי 2006. משמעת זו לא נבעה משיקולים הומניטריים, אלא הייתה תוצאה של איזון הרתעתי מחושב, כללי עימות צבאיים נוקשים, ואיום ההתנגדות על יישוביה האזרחיים ואי־יכולתה להגן עליהם באמצעות מערכות ההגנה הרקטיות. לכך התווספו גורמים של חשש מהסלמה ופחד מגלישה לעימות כולל מחוץ לשליטה.
התנהלות ישראל התאפיינה בפרדוקס ברור: הסלמה מדורגת והרסנית כלפי המבנה הפיקודי והצבאי של ההתנגדות, תוך הימנעות מדודה מהרחבת מעגל הפגיעה באזרחים. הדבר משקף אימוץ אסטרטגיה כפולה שמטרתה לשחוק את הליבה הקשה של ההתנגדות מבלי לפגוע ישירות בסביבתה התומכת. זה בא לידי ביטוי באזהרות הפצצה מוקדמות ובתקיפת מרכזים אזרחיים מסוימים הקשורים להתנגדות, כמו מוסדות בריאותיים, פיננסיים ותקשורתיים — מבלי להרחיב את הפגיעה — מה שמצביע על כך שישראל הכירה בהרכב הרתעתי יחסי וברגישות החזית הפנימית שלה, שלא הייתה יכולה לשאת הסלמה נגדית אזרחית, במיוחד לאור יכולות ההתנגדות להכות בתל אביב ובתשתיות חיוניות של ישראל ברגעים מכריעים של המלחמה.
דינמיקת העימות מראה שישראל הקפידה לשלוט בכלי הקרב שלה כך שיגרמו לנזק צבאי מירבי בלי לגלוש למלחמת השמדה כוללת, שעלולה הייתה לשבש את הקלפים, לשנות את הלך הרוח האזורי והבינלאומי, ולתת להתנגדות לגיטימציה מוגברת לתקוף את תשתיות ישראל האזרחיות והתעשייתיות בגליל, במרכז ובעומק.
ישראל המשיכה להפעיל את הלחץ הפוליטי, הצבאי והפסיכולוגי המרבי נגד ההתנגדות ועמיה, תוך הסתייעות בארסנל שלם של כלים קשים ורכים במשך חודשיים, ובדיפלומטיה האמריקנית ללחוץ ולכפות תנאים להפסקת אש. למרות זאת, הצליחה ההתנגדות, בתמיכת סביבתה, לעמוד בלחצים ובאתגרים המורכבים.
הידרדרותה של ישראל למלחמת התשה ארוכת טווח הפכה למשבר אסטרטגי, על רקע העלייה במספר ההרוגים בקרב הכוחות הפולשים, מה שהוביל לעלייה בעלות הקרב ולשיתוק מתמשך של החיים בהתנחלויות הצפון — דבר שפגע בחזית הפנימית של ישראל. לחץ זה גבר עם העלייה במספר ההרוגים בצה״ל, שהודה ב־120 הרוגים רשמיים, בנוסף להערכות ההתנגדות על כ־900 הרוגים נוספים מקרב כוחות לא־יהודיים. זאת לצד עליית קצב פעולות ההתנגדות בשבוע האחרון של המלחמה, עם ירי לעבר תל אביב והשמדת 6 טנקי מרכבה בעימות ישיר באזור שמע־אלביאדה. כל אלה, ובמיוחד העובדה שמדיניות החיסולים לא הביאה לשינוי שדהי מכריע, הביאו את ההנהגה הישראלית לשקול מחדש את צעדיה ולהיפתח למסלול משא ומתן.
מבחינה מבצעית, צה״ל נכשל ביצירת שינוי מהותי בחזית הלבנונית במהלך המבצע הקרקעי, אך הכין את הקרקע להקמת אזור חיץ דרך הריסת בתים ושריפת אדמות בדרום, מה שהיה מרכיב חשוב בתוכניתו ליום שאחרי. הוא לא הצליח לכפות שליטה יציבה בשטח, למרות השתתפות 5 חטיבות לוחמות. מנגד, הצליחה ההתנגדות לחזק את עמדותיה, לשמור על כוחה הלחימתי והרקטי ולהתאים את עצמה לשינויים בשטח. גם ההימורים הישראליים על מדיניות החיסולים קרסו, ולא השיגו שינוי שדהי משמעותי, מה שהוביל את ישראל לסגת רטורית ולהציג את המבצע הקרקעי כ"מוגבל" — בניגוד להבטחותיה הראשוניות ל"השמדה כוללת" של תשתית ההתנגדות.
עם הצטברות העלויות האנושיות, הנפשיות והכלכליות, עלו קריאות בישראל להפסיק את המלחמה. סקרים הצביעו על גידול בספקות בציבור בנוגע ליעילות ההסלמה בצפון ובדרום. האופוזיציה הפוליטית חזרה לתמונה ודרשה את הפלת הממשלה. נסיגה זו לוותה במשברים בחזית הפנימית וההכרה בקרב ההנהגה הישראלית, ובראשה נתניהו, באי־האפשרות להשיג את ה"ניצחון" הצבאי המובטח — דבר שדחף את ישראל לסיים את המבצע אחרי כחודשיים ולעבור לשלב התמיכה האמריקאית בהובלת הפסקת האש.
נתניהו הודה בנאום הפסקת האש כי מטרת ההפוגה היא לשקם את הצבא הישראלי. בהקשר זה, ביקר השליח האמריקני בביירות ב־19 בנובמבר 2024 עם הצעה ללבנון לקבל את התנאים האמריקניים‑הישראליים ולשנות את החלטה 1701, בניסיון לכפות "כניעה" תחת לחץ הקרב — לאחר שישראל נכשלה בהשגת מטרותיה בפועל בשדה הקרב. וושינגטון, ממעמדה כצד מוטה לטובת ישראל, ניהלה את מסלול הפסקת האש תוך הפעלת לחצים שונים על שני הצדדים, מתוך מטרה לסיים את ההסכם לאור קוצר הזמן שנותר לממשל ביידן והערכתו שאין תוחלת במלחמת התשה לישראל, תוך קביעת מועד של שבוע לחתימת ההסכם — במיוחד לאחר המכות האיכותיות שביצעה ההתנגדות ביום "ראשון השחור" 24 בנובמבר 2024, שבהן ביצעה כ־51 פעולות שפגעו בעומק ישראל, כולל תל אביב, ופעולות שדה מכריעות בגבול, מה שאילץ את ממשלת ישראל להסכים להפסקת האש שנכנסה לתוקפה ביום רביעי, 27 בנובמבר 2024, בשעות הבוקר.
יום "ראשון השחור" היה נקודת מפנה מכריעה בעימות, כאשר הוכיחה ההתנגדות את יכולתה לכפות משוואות חדשות בשטח ולאיים על עומק ישראל באופן חסר תקדים. ההתנגדות ביצעה סדרת פעולות טקטיות מדויקות, שכללו תקיפות נרחבות נגד אתרים צבאיים והתנחלויות, עם מיקוד בהשמדת טנקים באמצעות טילים מונחים, לצד שימוש ברחפנים תוקפים ותחמושת ארטילרית מגוונת בפריסה רב־חזיתית, עם דגש מיוחד על אזור אלביאדה ואלחיאם, ותקיפות נקודתיות בעומק — כגון בסיס דאדו (פיקוד הצפון), מישר (מודיעין) וגלילות (מודיעין צבאי). הישגי השדה היו מרשימים: הושמדו 8 טנקים באלביאדה בלבד, נגרמו אבדות כבדות בקרב הכוחות הקרקעיים, והתקדמות צה״ל נעצרה בכל החזיתות. פגיעה במוקדי הפיקוד והמודיעין החלישה את יכולת ניהול הקרב של ישראל, והגיוון במוקדי התקיפה פיזר את מאמצי צה״ל והקשה עליו לרכז כוחות בחזית אחת.
יום זה הדגיש את היעילות הטקטית של ההתנגדות ואת יכולתה לנצל נקודות תורפה של ישראל, תוך תכנון הדוק ותיאום ברמה גבוהה — מה שהפך את ההתנגדות לכוח המסוגל להעביר את הקרב לעומק השטח הכבוש ולגרום לישראל נזקים חמורים בדרכים מגוונות. ההצלחה תרמה להעלאת המורל של הלוחמים ולהפחתת רוח הלחימה של ישראל, והפעילה עליה ועל שותפותיה לחץ אסטרטגי כבד, שהביא את ישראל לפנות לארצות־הברית לתיווך ולהגברת מאמציה להפסקת אש — דבר שהדגיש את כוחה הצבאי והלוחמתי של ההתנגדות ואת יכולתה להתאושש ולהתפתח בטקטיקות יעילות.
המשך יבוא...
סופר: אל חנאדק
