רוח האתגר אצל הסביבה התומכת בהתנגדות

כאשר מתבוננים במסלול העשורים האחרונים בלבנון, מתברר שהסביבה התומכת בהתנגדות עמדה בפני אתגרים שלא חוותה שום סביבה אחרת. קבוצה זו של לבנונים הייתה היעד היחיד להתקפות; בני הדרום, הבקאע והדאחיה הדרומית, שהתרגלו להיות בקו החזית הראשון. אף על פי כן, הם לא נסוגו להתבודדות או לייאוש, אלא הפכו את הקורבנות להון לאומי משותף, כאשר הגנו על האדמה ועל האנשים כולם, מתוך אמונה בצדקת העניין אותו נשאו מתוך הכרה וניסיון. אמונה זו לא צמחה לפתע, אלא הייתה תוצאה של גורמים מצטלבים, בראשם הכיבוש הישראלי של כפרי הדרום הגובלים בפלסטין הכבושה ומה שהותיר מאחוריו של סבל עמוק שחוו האנשים מקרוב, בנוסף לניסיון החי עם ההתנגדות, שהוכיחה באמצעות פעולותיה את יכולתה לשחרר את האדמה ולהחזיר את הכבוד.

השורשים ההיסטוריים: הקשר בין האנשים להתנגדות

מאז תחילת העימות עם הכיבוש הישראלי, נוצר קשר אורגני בין התושבים לבין ההתנגדות. ההתנגדות לא הייתה גוף נפרד מן העם, אלא נולדה מרחמם וליוותה אותם בסבלם ובחוויותיהם היומיומיות. תושבי הדרום טעמו את מרירות הכיבוש בפשיטות, במעצרי המונים, בטבח ובהגליה, וראו במו עיניהם כיצד נגזלת האדמה ומחולל הכבוד. בהקשר זה, לא הייתה בחירת ההתנגדות הצעה פוליטית בלבד, אלא הפכה לצורך קיומי. בהדרגה הפכה הבסיס העממי לליבה מוצקה שהעניקה להתנגדות את כוחה, וסיפקה לה את הלגיטימציה החברתית, עד שראו בה את העמוד הראשון ממנו יצאה ההתנגדות ושאבה את חוסנה. התושבים לא היו רק תומכים, אלא הפכו לשותפים במסלול כולו: שלחו את בניהם לחזיתות, הקריבו שהידים ופצועים, ונשאו על כתפיהם את עול השיקום לאחר כל תוקפנות.

הכוונה שיטתית נגד הסביבה

האויב, משעמד על טיב הקשר הזה, לא היסס לתקוף ישירות את הסביבה התומכת. מאז תחילת העימותים ועד היום, הדרום, הדאחיה והבקאע היו זירת ההתקפות הישראליות. המטרה לא הייתה רק להחליש את ההתנגדות צבאית, אלא לשבור את הקשר בינה לבין סביבתה. ההפצצות המרוכזות על שכונות מגורים, תקיפת משפחות וילדים, הטלת מצור כלכלי ומחייתי – כל אלה היו כלים שהאויב השתמש בהם כדי לזרוע ספק, פחד ופילוג בסביבה זו. הכיבוש ניסה ליצור קרע בין ההתנגדות לבין הציבור שלה, ולדחוף את האנשים לדרוש נטישת דרך ההתנגדות לשם שמירה על חייהם ופרנסתם. בשלבים מאוחרים יותר לא היסס להשתמש במלחמה פסיכולוגית ותקשורתית כדי להציג סביבה זו כנטושה ומבודדת משאר הלבנונים, במטרה להוביל אותה לכניעה או נסיגה.

תוצאות הפוכות לתוכניות האויב

אבל המציאות הייתה הפוכה למה שתכנן האויב. במקום לפרק סביבה זו, הגבירו ההתקפות את חוסנה ולכידותה. עם כל מלחמה, מעגל התמיכה סביב ההתנגדות הלך והתרחב, עד שההתנגדות הפכה לפן נוסף של סביבה זו, בלתי ניתן להפרדה ממנה. כל פרט בסביבה זו ראה את עצמו לוחם, במובן הישיר או הסמלי. בין אם היה זה בהקרבת שהידים, בתמיכה חומרית או בגיבוי פוליטי, התבסס הרעיון שההתנגדות וסביבתה הם שני צדדים של אותו המטבע: לא ניתן לפגוע באחד מבלי לחזק את האחר. כך הפכו שאיפות האויב לתוצאות הפוכות, ונוצרה היצמדות נוספת והכרה שדרך ההתנגדות היא הערובה היחידה.

מלחמת ספטמבר 2024 איששה שוב אמת זו. ההתקפות שביצע האויב לא החלישו את הסביבה התומכת, אלא העמיקו בה את רוח האתגר. על אף גודל ההרס, וההתנקשויות שהכו במנהיגים בכירים בהתנגדות ובראשם השהיד סייד חסן נסראללה, לא גילתה סביבה זו כל נטייה לנסיגה. להיפך, עמדתה הייתה ברורה יותר בדרישה לשמור על הנשק, בניגוד לציפיות האויב שבנה על ההפך הגמור. הוא חשב שהכאב יוביל את האנשים לסרב להמשך העימות, אך מה שקרה הוא שהנשק כבר לא היה נחלתן של היחידות הצבאיות בלבד, אלא הפך לחלק מזהות סביבה זו, שרואה בו כלי להגן על קיומה ולהבטיח את עתידה. עמדות אלה הדהימו את העולם, שכן הוכיחו שגם אם המתקפות קשות ביותר, הן לא יפחיתו מעמידות האנשים, אלא יכפילו את נחישותם להמשיך בדרך בה בחרו.

כך הוכיחה הסביבה התומכת בהתנגדות שהיא איננה רק בסיס עממי שבבעלות חיזבאללה כמו יתר המפלגות, אלא הגורם האמיתי ביצירת המשוואות. מאז היווסדה התמודדה עם הקשיים הקשים ביותר והפכה לסביבה המאתגרת שאינה מובסת. בכל פעם שהאויב ניסה לשבור אותה, הפתיעה אותו; בכל פעם שבנה על פילוגה, הוכיחה את אחדותה. זוהי סביבה שנשאה את פרויקט ההתנגדות בתודעתה ובמציאותה, והעניקה לו את הלגיטימציה העממית שהאויב לא הצליח ליטול ממנה. לכן, תמשיך סביבה זו להיות העמוד שעליו נשענת המערכה, והפנים הנוקשות השומרים על לבנון גם ברגעיה הקשים ביותר.