העימותים הקרקעיים בדרום לבנון: טכניקת ההטעיה

בעקבות הכרזתה על מלחמה בלבנון ב-23 בספטמבר 2024, הודיעה ישראל ב-1 באוקטובר 2024 על תחילתה של פעולה קרקעית "מרוכזת" בכפרים שבשוליים הדרומיים של לבנון, לאחר ימים של תקיפות אוויריות נרחבות שפגעו באזורים שונים בדרום, בבקאע ובפרברי ביירות. ההודעה הרשמיות תיארה את הפעולה כ"ממוקדת" ובקרבה לגבול פלסטין הכבושה, דבר שהעיד על תקרת יעדים פוליטית וצבאית נמוכה יחסית — בניגוד ליעדים שמוצהרים לעיתים קרובות. ההקשר הזה חשוב להבנת תבנית העימות, שכן ישראל יודעת בוודאות שהישענות על מתקפה קרקעית והרחבת הפעילות בה הן הימור כושל. לכן היא מיתגה את הפעולה כ"קצרה", תוך הישענות על חיפוי אווירי, להשגת היעדים שהציבה לעצמה במהירות, לכאורה. אך כבר עם תחילת העימותים היה ברור לאן נוטה הכף, שכן העליונות בשטח היא מנקודות הכוח של ההתנגדות.

תחילת הפלישה והנתיבים בשטח

פיקוד האויב אישר אז שהפעולה בוצעה לפי תכנית הדוקה בפיקוח הפיקוד הצפוני והמטה הכללי, ויעדה כניסה למספר כפרים קדמיים. מבחינת ההתנגדות, עצם ההכרזה – ואפילו מימוש הצעדים הראשונים – אינם מהווים הכרעה אוטומטית, אלא מבחן ליכולת חיזבאללה למנוע מישראל לקבע עמדות בכפרים הללו ולשחוק אותה. לפי מקורות שונים, היעד המוצהר של ישראל היה פגיעה בפלטפורמות שיגור והשמדת תשתיות קרובות לגבול, אך נותר פתח ליעדים לא מוצהרים.

המערב הטקטי

ההתנגדות הסתמכה במידה רבה במהלך העימותים הקרקעיים על מה שמכונה "המערב הטקטי", שמשמעו הפחתת עוצמת הפעולות הגלויות כדי לאפשר לישראל תחושת ביטחון מדומה או מטעה, ואז זיהוי הנקודה הנכונה למכת נגד. בפועל, מערב אינו שקט מוחלט אלא שליטה בקצב החשיפה וההיעלמות, וריכוז התקפות כשישראל מצטברת בנקודות פגיעות. בשטח, אפשר המערב להתנגדות לצמצם את ההפסדים הישירים, תוך שימור היכולת להכות מכות כואבות כאשר ישראל טועה טקטית או מנסה לקבע עמדות קדמיות.

טכניקת ההטעיה

ההטעיה היוותה עמוד תווך נוסף בטקטיקה. מטרתה הייתה להציב מלכודות או נקודות שנראות שבריריות כדי למשוך את כוחות ישראל, ואז להפוך את העימות לחזית נוחה להתנגדות — שבה יש לה גמישות תמרון. טכניקות אלו נצפו גם בהתנהלות ההתנגדות ברפיח ובצפון עזה, שם תואר הקרב כ"מלחמת זיקית" המבוססת על גמישות תנועה ותצפית מתמדת. בלבנון, ההטעיה שולבה עם היכרות עמוקה של ההתנגדות עם הטופוגרפיה והיכולות ההגנתיות שבנתה במשך שנים, מה שהפך כל ניסיון לקיבוע ישראלי ליקר מאוד.

תכנון ריכוזי וביצוע מבוזר

אחת מנקודות החוזק של חיזבאללה היא השילוב בין תכנון אסטרטגי מרכזי לבין גמישות ביצועית מבוזרת של היחידות בשטח. מודל זה מאפשר קבלת החלטות מהירה מקומית בתוך מסגרת אסטרטגית ברורה – מה שמאיץ את התגובה להזדמנויות ומקשה על ישראל לפענח את כוונות ההתנגדות או לפגוע בה בדיוק.

החיפוי האווירי והיכולות הטכנולוגיות של ישראל עשויים לשרת אותה בטווח הקצר בניסיונות חדירה לשטח, אך אינם מבטיחים קיבוע אם אינם מלווים בתכנית לוגיסטית וביטחונית להתמודדות עם מערבים, הטעיות והעוצמה שמחזיקה ההתנגדות. הניסיון שנצבר במערכות קודמות — ב-1982, ב-2006, בלחימה בסוריה ואף בעימותים בעזה — מראה כי תנועות ההתנגדות מסוגלות לסכל כל תכנית ישראלית ולהסב לה אבדות קבועות. מכאן נובע שישראל הגדירה מראש את תקרת יעדיה – כדי להימנע מהידרדרות למלחמת התשה חסרת תוחלת.

מהעימות שניהלה ההתנגדות מול ישראל, אשר נמשך כשני חודשים, עולה כי הכרעה בשטח אינה אפשרית ואינה משיגה לישראל את יעדיה, שכן התנאים שיצר חיזבאללה בשטח – תוך ידיעה שהוא עלול לשמש זירת פלישה – הפכו את ההתקדמות לבלתי אפשרית. לכן, במערכה הקרקעית נראתה העליונות של חיזבאללה — דבר שהתבטא בתוצאות: ישראל דיווחה שוב ושוב על "אירועים קשים" בדרום לבנון, נתקלת במערבים מפתיעים ולוחמה עיקשת מצד לוחמי ההתנגדות, שמנעו ממנה להתקדם והסבו לה אבדות רבות בנפש ובציוד. בעניין זה, נהג השהיד סייד חסן נסראללה לומר תמיד: "הכניסה לדרום לבנון איננה איום – אלא הזדמנות היסטורית".