הלווייתו של המנהיג הש-היד... התחלה ולא סוף

נפל השהיד סייד חסן נסראללה לאחר מרדף ממושך שנמשך רבע מאה, שבו גייסו ישראל ובעלת בריתה ארה"ב מאמצים אדירים, טכנולוגיות מתקדמות ותקציבים עצומים במטרה לפגוע בו. נפילתו הייתה אירוע חריג שלא ידעה ההיסטוריה כמוהו: מטח עצום של עשרות טונות של טילים ופצצות, שהוטלו בו־זמנית על ידי עשר מטוסי קרב על שטח רחב בשכונות מגורים. האויב ביקש מההתנקשות הזאת לשמש כהכרזה על סיום תקופה שלמה, וכפתיח לעידן חדש של שליטה אזורית — אך דמו של הסייד היה הניצוץ שהצית מלחמה כוללת בתוך שעות, והפך את האירוע לנקודת פתיחה של פרק חדש בעימות, לא לסיומו.

הלוויה שלו התעכבה כמעט חמישה חודשים, והעיכוב הזה העצים את עומק האובדן ואת עוצמת היום ההיסטורי, שבו הפכה ההלוויה לתחנה רגשית וחברתית בתודעה הקולקטיבית של כל מי שליווה את הסייד ברחבי העולם. לא היה זה יום פרידה רגיל של אבל ודמעות, אלא רגע גורלי ומכונן שאישש את העובדה שעם היעדר המנהיג — לא נעלם הפרויקט שלו, אלא מתחזק שורשיו באדמה. ההלוויה נשאה מסר פוליטי חד־משמעי — לא רק לידידים אלא גם לאויבים: הדם מזין את חיי ההתנגדות, והדרך שצעד בה הסייד תימשך חרף כל הקורבנות.

ביום הזה ניכרה רוח ההמשכיות והדבקות בשליחות. הסייד, שהיה המנהיג, המגן והמדריך, לא נעלם עם גופו — אלא העמיק את שורשיו בלבבות מאמיניו. רגשות הצער הפכו לכוח מחודש להחזיק בצוואתו ולהמשיך בדרכו. הקשר בין המנהיג להמונים התגלה כיחיד במינו, כזה שמעטים המנהיגים שזכו לו. ההשתתפות ההמונית שיקפה שוב את סוד דמותו: שילוב של כריזמה, כנות ואמונה — והוכיחה שהמשכיות הפרויקט איננה סיסמה אלא התחייבות מעשית.

הופיעה גם רוח האתגר: ההמונים יצאו להכריז על נכונותם לשאת באחריות הכבדה, ולהוכיח את נכונותם להקרבה בדרכו של הסייד. יום ההלוויה הפך להמשך לרוח של עאשוראא', שבה העוצמה נובעת מתוך הכאב, והשבועה ניתנת להמשך הדרך. זה לא היה אבל מופשט, אלא צער מלווה בעקשנות ונחישות.

הכוח הנפשי והמוסרי ניכר גם הוא — הן במשמעת ובארגון ההמונים, והן ביכולתם להפוך את הרגש לאלמנט של אחדות. הבכי לא היה חולשה אלא ביטוי רגשי לגיטימי, שליווה אותו גאווה והרמת ראש. האבל והאמונה השתלבו ויצרו תמונת קשר עמוק בין המנהיג לאומתו. במרכז הסצנה עמד הרעיון של קבלה דתית — שהופכת את האובדן לשער למפגש עם אללה, ומעניקה למאמינים כוח לעמוד מול הניסיון בסבלנות וברצון.

לקיחת אחריות הייתה הסיסמה המרכזית. כולם הבינו שדמו של הסייד הפקיד בידיהם משא כבד. זו אינה אחריות של יום אחד — אלא שליחות מתמשכת של הגשמת המסר כולו. כל אחד נדרש להיות תמונת ראי של מנהיגו במידות, בעמדה וביציבות. ייתכן שההלוויה הייתה גם רגע של התמודדות עם מציאות לאחר זמן של הכחשה — שחייבה את העיניים והלבבות להכיר באמת, ולפתוח עידן חדש של מחויבות ומודעות.

ההמונים יצרו תמונה יוצאת דופן: זקנים וצעירים, גברים ונשים, פצועים וחולים, מתימן, לבנון ומעבר לה, מכל העדות — כולם התכנסו תחת דגל נאמנות וחמלה. לא הייתה זו רק השתתפות רגשית, אלא מסר תקשורתי ופוליטי ברור: המנהיג הזה שייך לכולם, והפרויקט שלו חוצה גבולות. בתוך תחושות אלה התמזגו הזעם והאבל, והנקמה הפכה מערעור רגשי אישי לערך ג’האדי קולקטיבי, שהתבטא בהמשך הלחימה וביציבות מול המצור והאגרסיה.

ברגעי הפרידה, ההשראה מן דמותו של הסייד בלטה: זכרו שימש נחמה על האובדן, והחזיר לתודעה את עמדותיו בתחום החינוך, האחדות, הגנת המדוכאים, וההפיכה של פלסטין לנקודת מצפן תמידית. ההשפעה לא הסתכמה בפן הפוליטי — אלא גם באישיותו הסבלנית, הצנועה, והסולחת. ההזדהות עמו הפכה לאתגר ומטרה כאחת: הסליחה שראה הסייד ככוח אל מול היריב, הפכה לערך שנדרש מאנשיו כדי לשמר את דמותו.

לצד כל זאת, הגאווה נותרה השלטת: שנים רבות שההמונים מתפארים במנהיגם — ואחרי מותו הרגשת השייכות לבית מדרשו הג’האדי הוכפלה. אך הערך המרכזי שנחקק בלבבות היה אהבת השהאדה למען אללה — אותה אהבה שנטע הסייד בלב האנשים כשאמר תמיד שמשאלת חייו היחידה היא למות מות קדושים. כך הפכה נפילתו לחותם של דרך שלמה, ולמסר אחרון שאומר: המוות למען אללה הוא חיי נצח, ועם אשר נושא בקרבו משמעות זו — לא יובס לעולם.