בצל התמורות המואצות שהאזור והעולם חווים, השיח על מציאות המדינה הפלסטינית חוזר למרכז הבמה, במיוחד עם הכרזת צרפת על כוונתה להכיר בפלסטין כמדינה בספטמבר/אוגוסט הקרוב, ואף רמיזות מבריטניה וקנדה לנקוט צעדים דומים. דחף זה במישור הפוליטי אינו מנותק מההתפתחויות בשטח מאז אוקטובר 2023, ולא מהמורכבויות המבניות שמנעו הקמת מדינה פלסטינית ריבונית מלאה במשך עשורים.
למרות שיותר מ‑150 מדינות בעולם הכירו במדינת פלסטין ושהרשות הפלסטינית מחזיקה בייצוג דיפלומטי רחב, המציאות בשטח ובמישור המדיני שהטילה ישראל מאז כיבוש השטחים הפלסטיניים — לצד המימד המשפטי — עדיין מחלישה את יסודות המדינה הזו ומפחיתה ממאפייניה כהגדרה של מדינה מלאה לפי המשפט הבינלאומי. ההסכמים והסמליות הדיפלומטית, אף אם נושאים משמעות פוליטית, נותרו מוגבלים במימוש הריבונות, כל עוד לא מתקיימים התנאים המעשיים להקמת מדינה עצמאית.
אמנת מונטווידאו מ‑1933, אחת מהמסמכים המרכזיים במשפט הבינלאומי, מגדירה ארבעה קריטריונים להקמת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל פעיל, שטח מוגדר, ויכולת להגיע ליחסים עם מדינות אחרות. ואולם, בעוד שהגדה המערבית ועזה עומדות בסף הראשון של אוכלוסייה קבועה, שאר הקריטריונים נותרו נתונים למחלוקת או חוסר מימוש.
מצד אחד, שטחים נרחבים בגדה המערבית נשלטים ישירות או בעקיפין על‑ידי ישראל, ובנוסף עזה סובלת ממצור משתק ושליטה צבאית ישראלית ותקיפה מתמשכת, שמרחיקה אותה מלהיות מבנה מבני לכדי זירת מלחמה. בנוסף, היכולת לחתום על הסכמים בינלאומיים מוגבלת וקשורה למסגרות פוליטיות מותנות, אין ריבונות בפועל.
בהיסטוריה, הסכמי אוסלו בשנות ה‑90 היו המסגרת המרכזית לניסיון להקים מדינה פלסטינית עם ממשל עצמי בשלב מקדם לקראת פתרון שתי המדינות. הסכמים אלה הובילו להקמת הרשות הפלסטינית, אך יישומם נותר חלקי והפך את פלסטין לתלויה בישראל. ההתנחלות ההולכת ומתפשטת, והסירוב של ישראל לסגת מאזורים נרחבים, מנעו הפיכת הממשל העצמי לריבונות מלאה. להפך — בשנים הבאות ניכר תהליך הדרגתי שיצק את עובדות הכיבוש במקום לפרק אותן.
תהליך זה הגיע לשיא לאחר "מבול אל־אקצא" ב־7 באוקטובר 2023, ולאחר מכן הפלישה הקטלנית לעזה, וכן קריאות מישראל לשיקום ההתנחלויות בשטח. כמו כן, הצבעת הכנסת בעד הצעת חוק לא מחייבת להרחבת התנחלויות בגדה המערבית היא אות נוספת לכך שהממסד השולט בישראל אינו שואף להסדר, אלא להעמקת השליטה והגמוניה אזורית.
במצב זה, ההכרות המערביות המתחדשות במדינה הפלסטינית — למרות חשיבותן הפוליטית והסמלית — אינן מספקות כדי להביא לשינוי ממשי בשטח. ההכרה במדינה אינה יוצרת אותה בפועל, אלא אם ממירה את הצעד הזה לתמיכה ממשית ביכולת הפלסטינים לממש את ריבונותם ולסיים את הכיבוש. אפילו ברמה האו"ם־ית, סטטוס פלסטין באו"ם מוגבל ל"משקיפה שאינה חברה מלאה", שכן קבלת חברות מלאה דורשת אישור מועצת הביטחון, ואת זכות הווטו משתמשת ארה״ב באופן קבוע כדי למנוע כל החלטה שאינה עולה בקנה אחד עם העמדה הישראלית.
חזית משא ומתן שנתקעה יצרה שחיקה באמונה הבינלאומית והאזורית שביכולתם עוד לקום מדינה פלסטינית במסגרת הפתרון של שתי מדינות. לפי סקר דעת קהל מסוף 2022, 37% מהיהודים הישראלים תמכו בפתרון של מדינה אחת לא‑דמוקרטית שבה הפלסטינים מונעים מזכויות שוות, בעוד 30% מהפלסטינים הביעו העדפה למדינה אחת בניהול פלסטיני. בשני המחנות, האחוז שתמך במדינה דמוקרטית אחת המבוססת שוויון היה מיעוט.
שינוי זה בדעת הקהל משקף סגירה כפולה: הידרדרות באמון במוסדות הבינלאומיים, והתפוררות קונצנזוס פנימי לגבי צורת המדינה. ובהיעדר רצון פוליטי מצד הכוחות הגדולים לכפות הסדר הוגן, המדינה הפלסטינית נשארת פרויקט מושהה — מוכרת על הנייר, אך נעדרת מהמציאות.
הבעיה אינה רק בהיעדר הכרה, אלא בהיעדר התנאים שהופכים הכרה זו למדינה פוליטית אמיתית. ובהמשכיות הכיבוש וההתרחבות ההתיישבותית, ההכרות הבינלאומית — כמה שתהיה — נשארת קרובה יותר להצהרת כוונות מאשר לכלי שינוי מהותי במשוואת הכוחות, במיוחד כאשר רוב המדינות שמכירו בפועל בפלסטין כמדינה עדיין תומכות בישראל בכל המישורים, ומעניקות לה גיבוי פוליטי להמשך השמדת העם הפלסטיני.
סופר: אל חנאדק
