13:41 זמן קודס הכבושה
בכל פעם שהסכסוך “פלסטיני–ישראלי” מתקרב לרגע התפרצות גדול, ממהרת וושינגטון להציע “תוכנית הצלה” — לא להציל את הפלסטינים מהשמד או מהכיבוש, אלא להציל את פרויקט השליטה עצמו. כך באה תוכניתו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לגבי עזה: לא תוכנית שלום, ולא יוזמה לשיקום — אלא יצירה מחדש של המנדט, בצורות חדשות ודיאלוג רך יותר, דרך עיצוב מחדש של השלטון בלבוש “אזרחי”, באמצעות הנהלה בינלאומית תחת חסות אמריקאית ועם כיסוי ערבי.
מאחורי הקלעים: וושינגטון מצילה את נתניהו
אי אפשר להפריד את התוכנית מהמשבר הפנימי שבו נתון בנימין נתניהו. האיש מוקף בהליכים משפטיים בגין שחיתות, לחצים מצד משפחות השבויים שנטען כי הוא נכשל בעסקאות חילוף, ותסיסה פנימית שיכולה לפוצץ את הקואליציה בכל רגע. ברגע קריטי זה הציע טראמפ לו חבל הצלה: הסכם שמבטיח שחרור שבויים בתמורה לסדרים ביטחוניים ומנהליים בעזה, המשווקים בבית כ”ניצחון פוליטי”, ובמקביל מקנה לנתניהו זמן נוסף להימנע מהכלא ומהתמוטטות שלטונו.
אך הצלת נתניהו היא רק חלק מהתמונה. וושינגטון שואפת באמצעות התוכנית להחזיר את המנדט על עזה, ולהפוך אותה ממעצר ממושך לכלא “מנוהל בינלאומית”, תחת הסיסמאות “פיתוח” ו”אימון ביטחוני”, בעוד חמאס נשאר כגוף שלטוני חיצוני.
הפרדוקס הוא שהתוכנית עצמה נדחתה על‑ידי הימין הקיצוני בישראל. שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ כינה אותה “כישלון היסטורי” שמחזיר את אוסלו, וביקש שוועדת החמאס תדחה אותה כדי שתכשל. מבחינתו, כל נסיגה או מנדט בינלאומי יעידו על אובדן שליטה מוחלטת. הפיצול הזה מדגים את הפגיעות של התמונה: מה שמוצע כפתרון “ריאלי” לא יرضי לא פלסטינים ולא "ישראלים".
התוכנית בעצם: עזה תחת מנדט בינלאומי
בקריאה פסקה אחר פסקה, מתגלה היקף ההטעיה:
60% מהרצועה יישארו תחת שליטה “ישראלית” קבועה.
אין לוח זמנים לנסיגה ואין הבטחות בינלאומיות ליישומה.
פירוק מנשק חמאס באופן מוחלט הוא תנאי מוקדם לכל התקדמות.
הנהלה בינלאומית זמנית בראשות אמריקאית, עם הצעות כמו טוני בלייר — פגיעה בולטת בזיכרון הפלסטיני.
סידורים ביטחוניים בינלאומיים לאימון "משטרה פלסטינית חדשה", כאילו הפלסטינים אינם בעלי יכולת עצמאית.
מה שמוצע כאן הוא החלפה של שלטון ישיר במנדט מוסווה, שבו חמאס מופיעה כזרוע “מקומית” אך ההחלטות מתקבלות מבחוץ.
הממד הכלכלי: שיקום מותנה
התוכנית מלווה בהבטחות “שיקום” ופרויקטים כלכליים, אך על פי המודל הניאוליברלי: השקעות מותנות, אזורי תעשייה שמחוברים לשווקים “ישראליים”, וכספים שזורמים לא כדי לבנות ריבונות פלסטינית, אלא כדי להבטיח “יציבות ביטחונית” לטובת “ישראל”. זו גרסה חדשה של “שלום כלכלי” שתמיד קידם נתניהו: קיום בלי חירות, תשתיות בלי ריבונות.
הכיסוי הערבי: קבלת פנים מתמתנת
שרים ממצרים, ירדן, סעודיה, קטאר, האמירויות, טורקיה, פקיסטן ואינדונזיה הביעו ברבים תמיכה במאמצים האמריקאיים. אך מאחורי הקלעים, לפי אתר Axios, שלט הכעס — במיוחד אצל מצרים, קטאר וטורקיה. התוכנית שהוצגה למנהיגים השתנתה לחלוטין לאחר תיקוני נתניהו. גם קטאר ניסתה לשכנע את הבית הלבן שלא לפרסם את הגרסה המתוקנת, אך טראמפ נותר נחוש לקדם אותה. התוצאה: עמדה ערבית מעורפלת שמשלבת ברכה דיפלומטית עם התנגדות שקטה — מה שמעניק לוושינגטון כיסוי לצעד קדימה.
לעומתה, האמין מוחמד אל‑ברע’י כי זו “תוכנית כניעה והשפלה.” הפיצול הזה משקף דילמה עמוקה: חלק מהמשטרים הערביים רואים בתוכנית דרך למניעת ההתלקחות באזור, בעוד שטובעי האום מבינים שהמהותה החתרנית היא העמקת השליטה.
חמאס בין “אי חבלה” ו”דחייה מפורשת”
לנוכח התוכנית, בהודעת הג’יהאד האסלאמי היה סירוב ברור, בעוד שחמאס נקטה גישה זהירה. באה הבטיחה לבחון את התוכנית “באחריות”, בהתייעצות עם קטאר, מצרים וטורקיה. עמדתה העקרונית מתמצתת בכלל “אי חבלה”: כלומר, היא לא תשמש מכשול לעצירת ההשמדה, אך בו בזמן לא תכריז קבלה מפורשת בתוכנית שמפחיתה מהריבונות הפלסטינית. גישה זו ההולכת בין הגבולות משקפת את הדילמה האמיתית:
מצד אחד: דחייה מפורשת — תיתן לישראל וארה״ב עילה להסלמה ולהאשים את חמאס בחסימת “השלום”.
מצד שני: קבלה בתנאים — עלולה לחזק את הלגיטימציה לתוכנית המנדט ולפגוע בשלטון החמאס.
האפשרות ההכי סבירה: עמימות – “אי חבלה” – המאפשרת תמרון פוליטי, והטלת האחריות לכישלון על וושינגטון וישראל, תוך שמירה על הדרישה האנושית להפסקת המלחמה.
דילמת חמאס: תמרון או התנגשות?
מה חמאס תעשה? ישנן שלוש דרכים:
דחייה מפורשת: תספק לישראל וארה״ב עילה להגביר לחצים ולהאשים את חמאס בשיבוש “השלום”.
קבלה מותנית: עלולה לפגוע בלגיטימיות החמאס ולהציג אותה כחלק מהמשטר המנדטורי.
עמימות (“אי חבלה”): האפשרות הסבירה ביותר — מאפשרת גמישות פוליטית, ומאפשרת להטיל את האחריות לכישלון על האמריקאים והישראלים, תוך שמירה על הדרישה להפסקת המלחמה.
חסאן נצראללה והשליטה האמריקאית: הנעדר הנוכח
אם חוסן נצראללה היה חי היום, נאומו היה ברור מאוד: הסכנה אינה רק בישראל, אלא בשליטה האמריקאית שתומכת בה. הוא היה חוזר ואומר כי ארה״ב היא שורש הבעיה, מכיוון שהיא מנעה מהצבאות להילחם והשאלה את האזור למשחקי דומיננטיות, והבטיחה קיומו של “הישות” הטורפת. מנקודת ראותו, הוא היה תופס את תוכנית טראמפ כמנסה נוספת לחבר את המנדט האמריקאי מחדש, ולחסום כל אופק לשחרור. אולי היה מזכיר את דבריו: “אין שחרור של פלסטין בלי התנגשות עם השליטה האמריקאית”.
לסיכום, כל החלטה שתהיה מוסכמת על האחים הפלסטינים ותבטא את רצונם חופשי — זוכה לכבוד ולקבלה על ידי חמאס ובעלי בריתה, משום שהבעלים האמיתיים של המאבק הם מי שנושאים את הסבל ומאבדים את חייהם.
האשליה המוסרית: מההשמדה אל “השלום”
וושינגטון חותרת לתת כיסוי “אנושי” לפשע — המדיה המערבית מציירת את “ישראל” כקורבן ל”טרור”, ואת הפלסטינים כ“מחריבים”. אז מגיעה התוכנית ואומרת: “הנה — אנו מספקים לכם הזדמנות לחיים חדשים”. זה אותו פתיון שהפלסטינים מכירים מאז אוסלו: צור אסון — ואז הצע מנדט בינלאומי כגאולה. התוצאה: נטרול הממד הפוליטי במאבק והמרת הסכסוך לבעיה אדמיניסטרטיבית–הומניטרית.
העתיד: בין המנדט למרד
אם התוכנית תתקדם כפי שהיא, נראה לידת “מנדט בינלאומי חדש” על עזה. אך, כפי שהיסטוריה לימדה — גם המנדט הבריטי וגם אוסלו לא יכלו להכחיד את רוח המאבק. עם האזור שסבל מהפצרים עשרות שנים, לא יתקבל מנדט מחדש, גם אם יגיע בלבוש “בינלאומי” ובאשליות שיקום. התוצאה הצפויה: סבב נוסף של מאבק, אולי מרד שיצייר מחדש את הנוסחה.
תוכנית טראמפ אינה שלום — היא שיבוט של שליטה. הערבים שנתנו כיסוי דיפלומטי לתוכנית יודעים זאת, אך מאזנים בין הלחץ האמריקאי לפחדים מהמשך המלחמה. חמאס מבינה את הסכנה, אך גם את הצורך במניפולציה. ואולם, העתיד לא ייקבע במשרד בניו יורק או בביט, אלא באדמה — בעזה, בגדה ובמודעות העולמית שהחלה להשתנות מול זוועות ההשמדה.
הערה סופית: האם יתקבל על הפלסטינים שהדם שלהם יהפוך לכלי בפרויקט מנדט אמריקאי חדש? התשובה כנראה תשמע מעזה עצמה, שם למדו שהעם שלא מוותר על חייו מתחת למצור לא יסכים שינהלו אותו כפרויקט הומניטרי בלי ריבונות.
סופר: אל-חנאדק
