בין המנהיג האותנטי לבין השליט הממוסחר

בעולמנו הערבי כיום, אנו עדים לא פעם לדמיון מוזר בין מנהיגים שליטים: כניעתם ללחצים חיצוניים, ציותם לאג'נדות המערב והתרחקותם מאינטרס עמם. כשמעמיקים, מבינים שתופעה זו אינה מקרית; היא תוצר של תהליך מחושב שמנוהל על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה במערב, שמטרתו לייצא שליטים ספציפיים לאזורנו. שליטים אלו אינם אלא כלים מוכנים, "הנהגה משומרת" (או "ארוזה") שהוכנה ויושמה בהתאם לאינטרסים של המעצמות, ואשר נפטרים ממנה כשתוקפה פג.

ידוע הוא שמדינות המערב אינן פועלות ללא תועלת עצמית; לכן, כשהמעצמות הללו מביאות נשיאים ושליטים לשלטון – כפי שקורה לעיתים קרובות – עלינו לחפש אחר מטרותיהן. כאן אנו נזכרים בפתגם הבריטי המפורסם האומר: "לבריטניה אין אויבים קבועים ואין ידידים קבועים. יש לה אינטרסים קבועים."

המונח "הנהגה משומרת" (או "ארוזה") יכול לתאר את המציאות שהמערב מפעיל באזורנו: השליט המופיע בראש המדינה אינו מנהיג אמיתי הנובע מרצון עמו ובחירתו, אלא גרסה שהוכנה מראש כדי לבצע פונקציה מוגדרת. המערב בוחר, מכין, מממן ומכוון מנהיגים אלו כדי שיבצעו את מדיניותו באזור. המדינה הופכת לזירת יישום של אג'נדות חיצוניות, הרחק מרצון העם ושאיפותיו. זו הסיבה שאנו רואים עד היום את המצוקה במדינות ערביות רבות שאינן יכולות לנצל את משאביהן ועושרן, וזאת בגלל שליטים "מיוצרים" שאין להם תחושה לאומית.

מנהיגות אותנטית אל מול מנהיגות משומרת (ארוזה)

בניגוד ל"הנהגה המשומרת", בולטים במדינות ערביות מסוימות – גם אם במקרים נדירים – מודלים של מנהיגות אותנטית. מנהיגות כזו מאופיינת בנכונות להקריב את עצמה ולמסור את היקר מכל. זו הנהגה הפועלת על פי מצפונה וערכיה, אינה נכנעת לסחיטה או לתלות, ומשתחררת משליטה חיצונית ומציבה את אינטרס עמה מעל לכל שיקול. בעידן שלנו, סוג זה של מנהיגות נדיר ביותר, מכיוון שהשיטה העולמית יצרה מנגנונים שמונעים את עלייתו או מכוונים נגדו ישירות אם הוא מופיע.

קיימים מנגנונים רבים לייצוא "השליטים המשומרים"; הם מעוצבים בתחילה דרך אוניברסיטאות מערביות ואליטות פוליטיות, לאחר מכן הם נתמכים באמצעות קשרים כלכליים וצבאיים חזקים, ובאמצעות פיקוח על כלי התקשורת כדי להבטיח תדמית מוכנה שלהם בבית ומחוץ. הם נקשרים בחובות ובהסכמים צבאיים וכלכליים, כך ששמירתם בשלטון תלויה במחויבות לאג'נדה המערבית. שליטים אלו יודעים כי עצמאותם האמיתית מוגבלת, וכי מעשיהם מרוסנים מראש על ידי מה שמותר מבחוץ.

גורלם של מנהיגים אלו לאחר פקיעת תוקפם הוא מודל נוסף המאשש את אופייה ה"משומר" של ההנהגה. מוחמד חוסני מובארכ, למשל, נותר בעל ברית אסטרטגי של אמריקה במשך עשרות שנים, ושירת את מדיניותה באזור. אך כאשר הפך לנטל, וכשכלים אלו מוצו והוא הפך למכשול בפני המשחק האמריקאי החדש, הם נטשו אותו ושיתפו אף את עמי האזור בתהליך בידודו – וזה סוג של מניפולציה על העמים. כך גם מנהיגים מלפני "האביב הערבי", כמו זין אל-עאבדין בן עלי, שמנהיגותם נבנתה לביצוע יעדי המערב, וכשתפקידם הסתיים הם נפטרקו באמצעות גלות או הדחה בכוח. דוגמאות אלו מוכיחות כי "השליט המשומר" הוא לא יותר מכלי מוגבל תוקף, שמשתמשים בו ומחליפים אותו בהתאם לצורך, ואינו מחזיק ביכולת למנהיגות אמיתית.

לעומת זאת, מנהיגות אותנטית אינה ניתנת לאריזה או לייצוא; היא נובעת מהעם, ניזונה מהקרבות, ומייצגת ערכי חירות, עצמאות ומצפון לאומי. מנהיגות זו אינה נכנעת לאיומים, ואינה נשלטת על ידי אינטרסים זרים, אלא מהווה את הכוח האמיתי של האומה מול קולוניאליזם מכל סוג. היא מסוגלת לקבל החלטות קשות, גם אם הן עולות לה במעמדה או בחייה, מכיוון שהיא קשורה ישירות לעמה ולערכיו, ולא לאינטרסים אחרים המגבילים אותה.

לכן, כשמדברים על "הנהגה משומרת", אנו מדברים על תופעה מתמשכת שאנו חווים מזה עשורים. מנהיגים רבים בעולמנו הערבי הם רק כלים מוכנים ליישום, ויכולתם לשנות או להגן על אינטרס עמם מוגבלת ביותר. כל ניסיון להתרחק מ"האריזה" הזו חושף אותם ללחץ או להדחה. מה שאנו זקוקים לו היום אינו עוד "שליטים משומרים", אלא מנהיגות אמיתית הנובעת מהעמים ומתנגדת ללחצים חיצוניים. מנהיגות מוסמכת לשאת באחריות, עם רעיונות וכיוונים משלה, ולא רק גרסה מוכנה. זו הסיבה שאנו רואים כי שליטים המגיעים בדרך זו אינם משאירים חותם בזיכרון הציבורי, בניגוד למנהיגים אמיתיים המותירים מורשת כבירה.