שמירה על ההגמוניה ההסלמתית: טראמפ ו"קדימות ישראל"

המתקפה הישראלית בדוחא על משלחת המשא ומתן של חמאס מהווה רגע מכריע שסיים שלב שלם בתפקידה של קטאר כמתווכת אזורית, ואישש דפוס מתגבר של שותפות בין ממשל טראמפ לישראל, המבוסס על ״הגמוניה הסלמתית״ – כך כותב ראש פורום פתרון הסכסוכים הבריטי, אלסטר קרוק, במאמרו. הוא מבהיר כיצד מתנהלות המשברים – מעזה ועד איראן וקטאר – כפרויקטים להשקעה וכחוליות בשרשרת אסטרטגיות המושתתות על מלחמה מתמדת, תוך התעלמות מוחלטת מהחוק הבינלאומי או גבולות מוסריים. קרוק עוקב אחר השלכות גישה זו על אמינות וושינגטון, וגם על החברה הישראלית עצמה, הניצבת בפני סכנת קריסה מוסרית כוללת, בשעה שארצות הברית נסוגה מתפיסת העליונות המוחלטת ומחפשת חלופות אסטרטגיות.

הטקסט המתורגם:

התקיפה נגד צוות המשא ומתן של חמאס שהתכנס בדוחא לדון ב״הצעת עזה ויטקוב״ אינה רק ״עוד מבצע של צה״ל״ שניתן לעבור עליו בשתיקה (כפי שקרה עם חיסול רוב חברי הממשלה האזרחית בתימן). היא מסמלת סיום תקופה שלמה ו״מציאות חדשה״ עבור קטאר. זהו אירוע מכריע. במשך עשורים שיחקה קטאר משחק רווחי מאוד – תמכה בג׳יהאדיסטים רדיקליים מג׳בהת א־נוסרה בסוריה כקלף מול איראן, ובמקביל אירחה את הבסיסים האמריקאיים ושמרה על שותפות אסטרטגית עם וושינגטון. דוחא הציגה את עצמה כמתווכת – יושבת עם הג׳יהאדיסטים לשולחן, בעוד היא פועלת במקביל כמסייעת למוסד.

הגישה הרב־כיוונית הזו היא שהעניקה לקטאר מוניטין של ״הנהנית הנצחית״ ממשברי המזרח התיכון ואפגניסטן. גם כאשר ״ישראל״, איראן או סעודיה היו תחת מתקפה – דוחא תמיד יצאה נשכרת. הקטארים ספרו בשקט את רווחי הגז ונהנו מתפקיד המתווך הבלתי ניתן להחלפה.

עתה הסתיימה החגיגה: אין עוד ״אזורים בטוחים״. ומעבר לכך – ארצות הברית (על פי ערוץ 11 הישראלי) אישרה את המבצע, עליו עודכן טראמפ מאוחר יותר. למרות שתהה לגבי התקיפה, אמר טראמפ שהוא מוחא כפיים לכל חיסול של אנשי חמאס.

היינו צריכים לראות זאת מגיע. התקיפה בדוחא הייתה מהלך מפתיע נוסף בדפוס ״טראמפ–ישראל״, שהחל בתקיפה הפתאומית נגד הנהגת חזבאללה שהתכנסה לדון ב״יוזמת שלום אמריקאית״, וששוחזר לאחר מכן בחיסול ההנהגה האיראנית ב־13 ביוני – בעיצומו של קידום שיחות הגרעין עם צוות ויטקוב.

וכעת, כאשר ״הצעת עזה״ של ויטקוב שימשה כפיתיון לריכוז מנהיגי חמאס במקום אחד בדוחא – ״ישראל״ הכתה. הצעת עזה נראתה כבדיחה; או כתרגיל מכוון. ״ישראל״ החליטה מראש לשים קץ לתפקיד הקטארי.

ההיגיון הישראלי פשוט וציני: לא משנה כמה בסיסים אמריקאיים יש לך או כמה חשוב הגז שלך לכלכלה העולמית. חיסול ראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה בטהראן, התקיפות בסוריה ובלבנון, הפעולה בקטאר – כולן חוליות בשרשרת אחת. נתניהו (ובעורף ישראלי רחב מאחוריו) מוכיח שיטתי שאין שטחים אסורים; אין חוק בינלאומי; אין אמנות וינה מבחינתו במזרח התיכון.

תמיכה ב״ישראל״ ברצח עם ובטיהור אתני; היעדר מאמץ כלשהו לקידום הסדר פוליטי באוקראינה; הישענות במקום זאת על תעשיית מלחמות, תוך הכרזת שלום – כל זה מייצג את מהות גישת טראמפ: הפעלת הגמוניה הסלמתית, פנימית וחיצונית.

המושג ״להחזיר את אמריקה לגדולתה״ נשען על שימוש מתוחכם בעוינות, מכסים או כוח צבאי – לשמירה על יכולת מתמשכת של שליטה הסלמתית לטווח ארוך. טראמפ נראה משוכנע שהשגת שליטה בבית ובחוץ היא העיקר, ושהדבר אפשרי באמצעות הגמוניה מתוחכמת הנמכרת לבוחריו כהבטחה ל״שלום״ או ל״הפסקת אש״.

ההתמקדות בהגמוניה הסלמתית קשורה גם להפיכת המלחמות – בעיני טראמפ – לפרויקטים אמריקאיים ענקיים להפקת רווחים. רעיון הפיכת עזה לפרויקט רווחי ממחיש את הזיקה הישירה בין מלחמה לרווח כספי. כך גם אוקראינה, שהפכה לכלי להלבנת כספים אמריקאיים.

אין להאמין שארצות הברית לא תחזור למלחמה זו או אחרת במועד המתאים. משום כך ״סולם ההסלמה״ לעולם לא נזנח או מוסר לחלוטין – הוא נשען תמיד על קיר הסכסוך, מאפשר חזרה לצורת הסלמה אחרת בעתיד (כמו באוקראינה).

כל האותות הללו צלצלו בפעמוני האזעקה במוסקבה. ביקורו של טראמפ באנקורג’ – בעיניים רוסיות – נועד לבחון את גבולותיו: כמה חופש פעולה יש לו; מה רצונו; ומה עלול לעשות בהמשך.

עבור הרוסים, הביקור הדגיש את המגבלות. יורי אושקוב, היועץ הבכיר למדיניות חוץ של פוטין, ציין כי בשולי פסגת ארגון שנחאי בטיינג’ין התקיימו שיחות עם כל בעלי הברית האסטרטגיים של רוסיה; הובן שטראמפ הציע לעכב לחץ סנקציות – אך בלי שום מנגנון מעקב. אין מנגנונים, אין צוותי עבודה, אין חילופי דעות נוספים כהכנה למה שכונה פגישה משולשת בין טראמפ, זלנסקי ופוטין. לא הוכן סדר יום; לא הוגדרו תנאים.

זה רמז על כוונות טראמפ בעתיד – ללא מבנים, ללא אותות, ללא מחויבות אמיתית לשלום. להיפך – הרוסים סבורים שממשל טראמפ נוטה להצטרף דווקא לתוכניות האירופאיות לחימוש מחדש של אוקראינה.

ההתקפות המשותפות של ״ישראל״ וארצות הברית נגד איראן – ותקיפת קטאר – נובעות מאותו מקור אידיאולוגי, ומאששות את עליונותם של ״בעלי קדימות ישראל״, ושל הסובבים את טראמפ, המונעים גם ממורשות דתיות עתיקות.

ההגמוניה של מדיניות ממוקדת ״ישראל״ פילגה את בסיס התמיכה של טראמפ. רחב יותר – היא גרמה נזק קבוע לכוח הרך האמריקאי ולאמינותה הדיפלומטית. עם זאת, טראמפ, השבוי בידה, אינו מעז לנטוש – מחשש לחיסולו הפוליטי.

״ישראל״ מבצעת נַכּבּה שנייה (טיהור אתני ורצח עם) בעזה ובגדה המערבית, בעוד שהחברה היהודית ״נותרת שבויה ברובה בהכחשה ובדיכוי״ – בדיוק כפי שהיה ב־1948.

הסרט התיעודי השנוי במחלוקת של הבמאית הישראלית נטע שושני על מלחמת 1948 נאסר בישראל, משום שחשף פגמים רבים ביסוד המוסרי שעליו נבנתה זהות המדינה.

שושני כתבה לאחרונה על סרטה: ״הבנתי לפתע שבשנתיים הנוראיות האחרונות קרס לחלוטין הנושא של היסוד המוסרי הישראלי. הבנתי שליסוד המוסרי יש כוח גדול – הוא מציב גבולות לחברה. גם אם הגבולות נפרצו – והם נפרצו כבר מ־1948 – עדיין היה משהו בקודים המוסריים שהעניק לחברה תחושת בושה. במשך עשורים שמר היסוד המוסרי הזה על החברה הישראלית ועל הצבא, ואילץ אותם לעמוד בגבולות מסוימים״.

אם מלחמת 1948 הייתה מלחמת העצמאות – המלחמה הנוכחית עלולה להיות המלחמה שתשים קץ ל״ישראל״.

אזהרתה של שושני מפני קריסת הגבולות המוסריים של החברה לתוך מערבולת דמים (כפי שקרה ב־1948), עשויה לאיים על הלגיטימיות של כל הפרויקט ולהוביל להתמוטטותו העצמית, כשהמדינה חוצה כל קו אנושי.

ההבנה הקודרת הזו – הרלוונטית מאוד להווה – עשויה להיות אחת הסיבות לקשר הבלתי מותנה של טראמפ להישרדותה הסופית של ״ישראל״. וייתכן שיש גם ״מגבלות אחרות חזקות ובלתי נראות״.

זאת בשעה שארצות הברית מתרחקת יותר ויותר מ״הנחיות תכנון ההגנה״ של 1992 – הידועות כ״דוקטרינת וולפוביץ״ – שקראה לשמירה על עליונות צבאית אמריקאית מוחלטת למניעת הופעת יריבים, ואם צריך – לפעולה חד־צדדית להגנה על אינטרסים והרתעת מתחרים פוטנציאליים.

הטיוטה הנוכחית לאסטרטגיית ההגנה הלאומית מתרחקת מסין ומתמקדת ב״ביטחון המולדת״ ובחצי הכדור המערבי. החיילים יוחזרו תחילה להגנת הגבולות. ויל שרייבר כותב: ״נראה שאלברידג’ קולבי הפנים שזה מאוחר מדי למנוע את שליטת סין באוקיינוס השקט המערבי. הוא כבר ידע שמלחמה מול רוסיה אינה באה בחשבון. האפשרות האסטרטגית היחידה שנותרה היא איראן״.

ייתכן שקולבי גם מבין שכל כישלון צבאי אמריקאי נוסף יחשוף לחלוטין את ההתרברבות הגיאו־אסטרטגית של טראמפ כתרמית בלבד.

ייתכן שנחזה אפוא בסבב חדש של תפניות גיאו־פוליטיות גדולות – עם ויתור טראמפ על יומרותיו להיתפס כ״עושה שלום עולמי״. ייתכן שטראמפ עצמו אינו יודע מה ברצונו לעשות – ובין ריבוי הפלגים המנסים למלא את החלל האסטרטגי, סביר שיפנה לאותן טקטיקות מלחמה ישראליות להן הוא רוחש הערכה רבה.