הדרקון המתעורר והענק האמריקאי הישן

העיתונאי המתמחה בענייני תעופה צבאית, ביל סוויטמן, במאמר זה שפורסם באתר The Strategist של המכון האוסטרלי למדיניות אסטרטגית ותורגם באתר אל-ח’נאדק, סבור כי השבוע שעבר היה גדוש באירועים: מהחלטתו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לשנות את שם משרד ההגנה ל״משרד המלחמה״, ועד סין – שאירגנה מצעד צבאי עצום ומופע אווירי מרהיב שמטרתו הברורה – על פי סוויטמן – להוכיח כי כוחותיה המזוינים הגיעו לרמת שוויון טכנולוגי עם ארצות הברית ואף ייתכן שעברו אותה. סוויטמן ביסס את קביעתו זו על כמה פרטים חשובים שנכללו במצעד הצבאי הסיני.

הטקסט המתורגם:

השבוע שעבר היה עמוס באירועים. הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ שינה את שם משרד ההגנה ל״משרד המלחמה״. בבייג’ין, ארגנה סין מצעד צבאי עצום ומופע אווירי מרשים, שמטרתו הברורה הייתה להדגיש כי הכוחות המזוינים הסיניים הגיעו לרמת שוויון טכנולוגי עם ארצות הברית – ואולי אף עברו אותה.

המסר מבייג’ין לא חלף בשתיקה במכון מיצ’ל של איגוד חיל האוויר האמריקאי, שפרסם ביום שישי דו״ח המשווה בין יכולות חיל האוויר האמריקאי לבין זה הסיני. רשימת ההשוואות הקודרת – שכללה את התלונות הרגילות על הזדקנות צי מטוסי הקרב האמריקאים, וההערכה שסין מייצרת 120 מטוסי חמקנים כבדים מסוג J-20 מדי שנה – הסתיימה בקריאה להגדיל את ייצור מטוסי ה־F-35 ל־72 בשנה עבור חיל האוויר האמריקאי.

אך הסיכוי לכך נמוך. דו״ח של אתר פוליטיקו שפורסם בסוף השבוע מצביע כי הבדיקה האסטרטגית המתנהלת בפנטגון מתמקדת באיומים פנימיים ובחצי הכדור המערבי, בעוד שמנגד מופחתת חשיבות ההרתעה מול סין.

סין, מצידה, הראתה במצעדה ב־3 בספטמבר שאינה מתכוונת כלל להרתע. זה היה הופעת הבכורה בבייג’ין של החמקן השני J-35 שן-יאנג בשתי גרסאותיו – היבשתית והימית – וכן גרסת שני המושבים J-20S והגרסה המשודרגת J-20A, לצד מטוס ההתראה המוקדמת KJ-600, שהוא כמעט העתק מלא של ה־E-2 האמריקאי בן ה־60 שנה. בנוסף הוצגו לראשונה מנועי טורבו־מניפה מקומיים מתקדמים על גבי שלושה מטוסי התובלה Y-20B.

על הקרקע בלט הטיל הבליסטי האווירי העצום JL-1 שיועד למפציץ H-6N, לצד מגוון רחב של כלי טיס בלתי מאוישים – חלקם בעיצובים מסורתיים וחלקם נטולי זנב לחלוטין.

אך לא הציוד בלבד היה חשוב, אלא גם המסרים הפוליטיים והאסטרטגיים. המצעד לא היה הפגנת שרירים סובייטית טיפוסית, אלא הכרזה על התקדמות, שרטוט קווי אסטרטגיה והצגת חשיבה חדשנית.

כך למשל, את מרבית מבני מטוסי הקרב הובילו מטוסי תמיכה: סין רואה בכוח האווירי מערכת שלמה שבה מטוסי תדלוק אווירי והתראה מוקדמת חשובים לא פחות ממטוסי הקרב. מבני חיל האוויר הובלו על ידי מטוסי תדלוק והתראה מוקדמת מסוג KJ-500 ו־KJ-200, לצד מטוסי מודיעין אלקטרוני וימי.

בקרב הימי נראו מטוסי J-15 נושאי דגמי טילים ארוכי טווח מסוג PL-15, מאחורי ה־KJ-600. מטוסי הלוחמה האלקטרונית ממשפחת שן־יאנג פלנקר הובילו את חמקני ה־J-20 וה־J-35 הן בחיל האוויר והן בצי.

מערך זה יצר מערכת קרב שבה מטוסי ה־KJ, המצוידים במכ״מי AESA מתקדמים, אינם רק אמצעי התראה מוקדמת, אלא גם מרכזי ניהול קרב והכוונת טילים, בעוד שמטוסי הלוחמה האלקטרונית נהנים מיכולת תמרון ומהירות הדומה לזו של מטוסי קרב – על אף משקלם הרב.

ה־J-20S בלט במיוחד, שכן על פי אנליסטים סיניים הוא נועד לשלב מל״טים במבנים מאוישים. המל״טים שהוצגו נועדו לשימוש חוזר, לא כהתאבדותיים – מה שמעיד שסין פונה בכיוון זה. בעבורה, לא קיימות אותן מגבלות פריסה ותחזוקה שמכבידות על ארה״ב: לסין שטח נרחב ותשתית ענפה עוד מימי צבאה הגדול והחלש, המבוסס על חיקויי מיג.

גם המפציץ H-6, על אף עיצובו העתיק כמו ה־B-52, ממשיך להיות מיוצר בגרסאות חדשות המסוגלות לשאת טילי שיוט ואף את הטיל הבליסטי האווירי JL-1.

הופעת מטוסי Y-20B הדגישה הישג נוסף: התקדמותה של סין בייצור מנועים מקומיים מתקדמים. זהו אתגר לא רק טכנולוגי, אלא גם תעשייתי, שכן המנועים המערביים החדישים מבוססים זה עשרות שנים על שרשראות אספקה ענקיות הנתמכות על ידי תעשיית התעופה האזרחית – מה שחסר לסין. למרות זאת, היא מתקדמת בקצב מהיר.

בקצרה, החדשנות בתחום התעופה הצבאית הסינית מואצת. נוסף על משאבים אדירים ומחוייבות לאומית, קיימים שני גורמים מרכזיים לכך:

1)לצבא הסיני יש חזון ברור להתפתחות טכנולוגית. לא ניתן לפרויקט אחד להשתלט על כלל המשאבים, ולא נכלאו טכנולוגיות החמקנות לשתי גישות בלבד כפי שקרה בארה״ב (הגישה של לוקהיד מרטין מה־F-117, והגישה של נורת׳רופ מה־B-2).

2)מאז שנות התשעים, תוכניות פיתוח מטוסי קרב רבות הושקו בסין. גם חיקויים ושדרוגים סיפקו למהנדסים ניסיון רב ערך. מהנדסים אלו, שצמחו בתקופת יציאת סין מהמאואיזם, מחזיקים כיום בעמדות מפתח.

כך למשל, יאנג ווי, מתכנן ה־J-20, מונה למנהל העיצוב בחברת צ׳נגדו בגיל 38 בלבד, לאחר שהוביל את פיתוח ה־JF-17 ועבד על ה־J-10. תחתיו צמחו רבים מתלמידיו המוכשרים.

לעומת זאת, ממליץ מכון מיצ׳ל – הנשלט בידי קצינים אמריקאים לשעבר – שחיל האוויר האמריקאי יהמר כולו על עיצוב ותיק, ה־F-35, ושיתחייב שוב לפרויקט מטוס קרב יחיד חדש, ה־F-47. האם זו בחירה נכונה?

ביל סוויטמן הוא עיתונאי ותיק זוכה פרסים, מנהל בכיר בתעשיית התעופה והחלל, ומחבר הספר ״הריסות רכבת של טריליון דולר: איך מטוס ה־F-35 חיבל בחיל האוויר האמריקאי״.