טראמפ והחיים בתוך בועה

הבועה – במשמעותה המטאפורית – היא מרחב וירטואלי שבו האדם מסתתר מההמולה של המציאות. זהו מקום בטוח מדומיין שמאפשר לו לארגן מחדש את האירועים באופן שמתאים לתדמית שהוא יוצר לעצמו, גם אם זו תדמית מזויפת. הבועה הזו לא נבנית על עובדות, אלא על אשליה, הכחשה והאדרת העצמי.

עבור טראמפ, הבועה אינה בריחה מהכישלון, אלא בנייה של אשליית הצלחה.
הוא אינו רואה את העולם כפי שהוא, אלא כפי שהוא רוצה לראותו. כל פרויקט שנעצר או כל משבר שמתפרץ, יכול להפוך – בנרטיב שלו – ל"הישג היסטורי" או "הסכם חסר תקדים". כך טראמפ מכניס את עצמו ואת העולם לעולם מקביל, שבו אפילו מלחמות מוצגות כ"צעדים לקראת שלום".

בתוך הבועה הזו, אין טבח בעזה, לא בתימן ולא בלבנון – אלא "הסכמים מוצלחים שטראמפ חותם אולי עם עצמו בשם היציבות". אין כיבוש או מצור – אלא "ערבויות ביטחוניות" (שאינן קיימות בפועל). טראמפ לא מתמודד עם מציאות פוליטית מורכבת בעלת שורשים היסטוריים, אלא עם תוכנית טלוויזיה שבה ניתן לביים כל זווית. הבועה מאפשרת לו להרגיש שליטה מוחלטת באמצעות הישגים מדומיינים – גם אם העולם סביבו שוקע בכאוס.

אובססיה לגבורה ונרקיסיזם מופרז

מי שעוקב אחרי טראמפ מבין כי התנהלותו דומה מאוד לזו של משפיענים ברשתות החברתיות – שניהם עסוקים בהצגת תדמית מושלמת של הצלחה מתמדת, פופולריות מוחלטת וחיים ורודים שבהם כל החלומות מתגשמים. מאחורי התמונה הזו מסתתרת מציאות שברירית, רוויית חרדות ובעיות.

כמו המשפיענים, טראמפ חי בתוך בועה וניזון ממספר הלייקים – אך במקרה שלו, הוא רוצה את "לייקי הנשיאים והעמים". כל הצהרה פומפוזית או הבטחת שווא נאמרת בסגנון ראוותני שמטרתו לצבור עוד "אוהדים".
לכן, הדימוי של טראמפ כאדם שחי בתוך בועה – שמסננת את המציאות ומעצבת אותה לפי גחמותיו – הוא מדויק. וכאשר מגיעה ביקורת, הוא אינו מגיב בהתבוננות פנימית או הכרה, אלא ברעש נוסף – כדי לטשטש את המציאות ברטוריקה רועשת.

הוא לא מסוגל לדמיין עולם שבו הוא אינו הגואל

טראמפ לא יכול לשאת מציאות שבה הוא לא מוצג כמושיע או כמחולל שינוי. לכן הוא בונה לעצמו עולם מקביל – בדיוק כמו המשפיען באינסטגרם שמייצר יומיום נוצץ שאינו דומה לחייו האמיתיים. כך הופכת הפוליטיקה למופע מתמשך שמטרתו להנציח את "תהילת" הגיבור שבטוח שרק הוא יכול להציל את אמריקה ואת העולם.

הבועה ככלי פוליטי להונאת העולם

אבל הבועה הזו אינה רק תופעה פסיכולוגית – אלא גם כלי פוליטי רב עוצמה. טראמפ, גם אם מאמין באמת בנרטיב העצמי שלו, יודע שהאדרת האשליה משרתת מטרות אסטרטגיות.
כאשר הוא מצליח לשכנע את דעת הקהל – ולגרור אותה אל תוך הבועה – בכך ש"נחת שלום במזרח התיכון" או ש"ארה"ב חזרה לגדולתה", הוא מצדיק בכך את המשך התערבויותיו הצבאיות והכלכליות בשם אותה דמות שהמציא.

מדובר באסטרטגיה ותיקה בפוליטיקה האמריקאית: המיתוסים של "הפצת הדמוקרטיה בעיראק", בזמן שארה"ב כבשה אותה בפועל; "המלחמה בטרור", תוך כדי מימונו בפועל; ו"הסכמי אברהם", שהוצגו כ"שלום היסטורי", בזמן שישראל ממשיכה בטבח, גירוש ורעבת עמים שלמים.
ההבדל הוא שטראמפ לא רק משווק את הבועה – הוא חי בה. והוא רוצה לגרור את העולם כולו לתוכה, כיוון שזו אסטרטגיה של הסחה – טשטוש בין אשליה למציאות – שמעניקה לו את תחושת ה"ניצחון".