ארגון מחדש של הבריתות של המדינות הערביות לנוכח התנודתיות של טראמפ

הזירה האזורית והבינלאומית עדה לשינויים חסרי תקדים כתוצאה מהתנהלותה של ארצות הברית ושל ישראל, שגרמו לארגון מחדש של הבריתות באזור "המזרח התיכון". ניכרות ניסיונות המדינות להגן על ריבונותן ולהסתגל לכוחות גדולים ותנודתיים, על פי מאמר שפורסם בעיתון "הגארדיאן" ושתורגם באתר אל-חנאדק האלקטרוני, לאחר התקיפה הישראלית על מנהיגי חמאס בדוחה, ולאחריה פגישות של נשיאי מדינות המפרץ והעולם הערבי, וכן הברית שהתפתחה בין הודו, רוסיה וסין. שינויים אלו חושפים ירידה בתלות של המדינות בארה"ב כבת ברית, וחיפוש אחר חלופה אמיתית. השאלה המרכזית היא האם המדינות יוכלו לשמור על יציבותן לנוכח ההשפעה האמריקאית שממשיכה להגשים את השאיפות הצבאיות והפוליטיות של ישראל, תוך התעלמות מבעלות בריתה כדי לקדם את האינטרסים של ישראל.

הטקסט המתורגם:

ברחבי העולם, נפגשים מנהיגים פוליטיים בפסגות ובמפגשים שנערכו בחופזה. בשבוע שעבר, לאחר התקיפה הישראלית נגד מנהיגי חמאס בדוחה – שהייתה הפרה חמורה של ריבונות מדינה שלא רק שהיא בת ברית קרובה של ארצות הברית, אלא גם עמוד תווך בשיחות השלום בעזה – מיהרו מנהיגי מדינות המפרץ להביע סולידריות. נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, הגיע לביקור בלתי מתוכנן בדוחה וחיבק את אמיר קטר. זו הייתה הפגנת אחווה פומבית שלא ניתן היה לדמיין לפני כמה שנים, כאשר שתי המדינות היו בעימות מר. יריבתה השנייה של קטר באותו סכסוך, סעודיה, קראה לאחר התקיפה הישראלית ל"תשובה ערבית, אסלאמית ובינלאומית מול התוקפנות" וגינתה את הפעולות הפליליות של ישראל. ביום ראשון, עשו דרכם לדוחה נשיאים ערבים ואסלאמיים לקראת פסגה דחופה.

קצת יותר משבוע קודם לכן, רמזה פגישה אחרת על בריתות חדשות אפשריות. מנהיגי הודו, סין ורוסיה נפגשו בטיאנג'ין, בחיוכים חמים שנראו כמייצגים את רוח התקופה. הפסגה נערכה לאחר ניכור שגילה דונלד טראמפ כלפי בעל ברית נוסף – נרנדרה מודי. לאחר בחירתו השנייה של טראמפ, היה מודי בין המנהיגים הראשונים שביקרו בוושינגטון, שם כונה "ידיד גדול", והציבו שתי המדינות יעד להכפיל את הסחר ל־500 מיליארד דולר עד 2030. אך כעבור כמה חודשים, הטיל טראמפ מכס בגובה 50% על סחורות מיובאות מהודו, כעונש על רכישת נפט רוסי על ידה. לאחר מכן תיאר את הכלכלה ההודית כ"מתה", והגיב לפסגת טיאנג'ין בציוץ: "נראה שאיבדנו את הודו ורוסיה לטובת סין העמוקה והאפלה", והוא מנסה כעת ללחוץ על האיחוד האירופי להטיל מכסים של עד 100% על הודו וסין.

רק חודשים ספורים לפני התקיפה הישראלית בדוחה, אמר טראמפ – במהלך ביקורו בבירת קטר –: "נודה לאל על ברכות החברות הזו". נראה שכיום, להיות ידידו של טראמפ אינו עוד ערובה ליחסים טובים, אלא דווקא סימן אפשרי לבגידה קרבה. חלק מהמפגשים הללו, מההצהרות החדשות על סולידריות ומהתמקדות בבריתות אזוריות, הם במידה מסוימת רק הצגות. הודו וקטר אינן מעוניינות להתעמת עם טראמפ בפומבי. אך הבעת הכעס שלהן והפגנת הידידות באות להבהיר לארצות הברית כי אינן בוגדניות – וכי קיימים בני ברית אחרים זמינים.

מן הצד השני, נחשבות ניסיונות אלה גם לניסיונות אמיתיים לבחון גושים חזקים שניתן להקים. על מה שטראמפ סומך – ובמידה מסוימת גם בנימין נתניהו – הוא האפשרות להיות מה שמכונה בתחום הפיננסים "קובע מחיר", כלומר גורם שיכול לקבוע את עלות הסחורות והשירותים בשוק לא תחרותי. ישראל יכולה להפציץ את מי שתרצה, וארצות הברית יכולה להפר הסכמים ביטחוניים ולהכתיב תנאים כלכליים, מבלי שלמישהו תהיה זכות להגיב או לנקום.

אבל אם המצב יימשך לאורך זמן, שחקנים רציונליים יתחילו לחפש דרכים להסתגל לתנאים השוקיים הבלתי אידאליים האלו. לאו דווקא משום שמדינות אלה, שחשו זרות לאחרונה, מתנגדות לעוצמה הצבאית של ארצות הברית או של ישראל; מדינות המפרץ במיוחד שקדו בהתלהבות על ריצוי ארה"ב ושיבחהּ, ונרמלו את יחסיהן עם ישראל. השינויים האלו נבחנים פשוט מפני שטראמפ בלתי יציב, וישראל אינה בשליטה. אנשים מתחילים לבחון את משאביהם, לבצע כמה שיחות, ולנסות להבין איזה הון עומד לרשותם וכיצד ניתן לארגן אותו. היה בולט כיצד איחוד האמירויות, שחתמה על הסכמי אברהם, החלה מאז התקיפה בקטר למתוח ביקורת על ישראל בקול רם ובאופן יוצא דופן.

ואכן, גורלן של הסכמים אלה הפך לשאלה פתוחה. בטיאנג'ין, קראה סין לחברות ארגון שנחאי לשיתוף פעולה להשקיע ב"שווקים הענקיים שלהן" כדי לחזק את הסחר וההשקעות ההדדיות, והכריזה על "יוזמה לשלטון עולמי" – ניסיון ברור למצב את סין ובעלות בריתה כערבים לסדר עולמי חדש. בפסגה השתתפו גם מדינות נוספות כגון טורקיה ומצרים.

בשלב החדש הזה במדיניות החוץ של טראמפ, הדאגה מחוסר האמינות שלו הפכה לתובנה שחשיפה מוגזמת לגחמות משטרו מהווה סיכון ישיר, שכן אין כל רמת השקעה בו שיכולה להשתלם. סוחר הקשוח ראוי לעסק רק אם הוא שומר על עיקרון בסיסי אחד: לאחר שנחתמה עסקה, גם אם היא גרועה – מקיימים אותה. טראמפ הפר את העיקרון הזה. וכשזה נוגע לישראל, טראמפ כבר אינו נראה כמי שניתן לשכנעו, לשבחו או לזכות ברצונו מצד מדינות ערב. בפשטות – אין לו את הריכוז הנדרש כדי למנוע מהעימות להתרחב בדרכים שיחשבו מחדש את מפת המזרח התיכון – גופנית ופוליטית. הוא קיסר עצל ותנודתי, היושב על ערימת אומה רוויה באלימות ובמשברים.

אך האפשרות העומדת כעת בפני רבות מבעלות בריתה של ארצות הברית היא בין למסור את ריבונותן לטראמפ, לבין לחפש דרכים לחיזוק הריבונות באמצעים אחרים – מבלי להפוך לאויבי הנשיא האמריקאי.

טראמפ ונתניהו עשויים לראות בפסגות ובהצהרות הללו מופעים חסרי משמעות, אך עוצמת מדינותיהם נובעת בחלקה מהפן הפסיכולוגי. הפינוק כלפיהן התבסס על ההבנה שכולם משתפים פעולה לשמירה על הסטטוס-קוו – משמע, שאין הפצצות על בני ברית ואין הרס של כלכלותיהם. ברגע שהכישוף הזה נשבר – כל האפשרויות הופכות פתוחות.